דניאל

(סיפור אמיתי בעקבות אירוע יוצא דופן שהיה לי אצל רופא השיניים)

אתמול הייתי אצל ד"ר שמעון שוחט רופא שיניים בירושלים לצורך עקירת שן .
הוזמנתי ללא קביעת תור מראש ואמרו לי שאצטרך להתאזר בסבלנות ולחכות.
לידי ישב ילד קטן עם עיניים כחולות מבריקות מין שקופות כאלו יפיפיות. הוא לבש חולצה צהובה עליה מודפס היה השם חורב. כיפה היתה לראשו. שחורה. לידו ישב הסבא איש גבוה יפה תואר בשנות החמישים המאוחרות.
הבאתי אתי כהרגלי נייר ועט כדי להעביר את הזמן בכתיבה. אך השיחה בין הסב לבן משכה את תשומת לבי.
"אמא עוד מעט תבוא, ואתה תעשה לה הפתעה דניאל"
"לא סבא. אני מפחד. "
"אין לך מה לפחד תראה סביבך, כל האנשים האלו מחכים לרופא והנה הילדה הזאת תראה איזה גיבורה עשו לה עקירה והיא שותקת! "
"אבל סבא, אני מפחד!"
כאן לא יכולתי לשתוק הרגשתי שמשהו מאיץ בי להתערב בשיחה וכך אמנם עשיתי.
"דניאל" אמרתי.
"מאיפה אתה יודע איך קוראים לי?"
"כתוב לך על המצח!" אמרתי וצחקתי.
"לא נכון!"
"ואתה לומד בבית ספר חורב נכון?"
"איך אתה יודע?"
"כתוב לך על החולצה."
"הא נכון."
פתאום נפתחה הדלת ואל חדר ההמתנה נכנסה אשה גבוהה יפה ושני זאטוטים מקפצים לפניה.
"הנה סבא מיכאל" אמרו הזאטוטים ורצו אל האיש שישב ליד דניאל. קפצו והתרפקו עליו.
"נו!" אמרה האשה הגבוהה לדניאל "עכשיו תעשה את העקירה?"
"לא! אני מפחד."
"אתה לא צריך לפחד" התערבתי, "את הזריקה בכלל לא מרגישים אני ממש מבטיח לך שלא תרגיש כלום כלום!"
הדלת נפתחת ואשה מטופחת יפה נכנסת פנימה.
"סבתא קוראים הילדים ורצים אליה. סבתא יורדת על רגליה ותופסת את שני הקטנים בידיה. איזו שמחה איזו אהבה!"
והיא יושבת והשניים עליה כל אחד תפס רגל לישיבה. והיא אומרת לדניאל. אתה רואה עכשיו כל המשפחה באה בשבילך.
"גם אתה חושב כך שלא מרגישים כלום" הוא מסתכל עלי בעיניו הכחולות.
"כלום כלום. ממש כלום."
"אתה יודע זה כבר פעם רביעית שאני כאן." היתה איזו נימה של התפארות בדבריו.
"פעם רביעית, למה?" אני שואל.
"כי כל פעם פחדתי וחזרתי הביתה בלי לעשות כלום!"
"תגיד, זו פעם ראשונה שלך אצל רופא שיניים?"
"לא! ד"ר שוחט כבר עקר לי פעם שן והוא עשה לי זריקה כאן אתה רואה למעלה מה זה זריקה כואבת! ובכלל זריקה של רופא שיניים היא הדבר הכי מפחיד בעולם!"
"באיזה כתה אתה דניאל?"
"כתה ב'"
" אז אתה כבר ילד גדול ואולי כשתגדל תרצה להיות צנחן כמוני לקפוץ ממטוסים!"
"מה אתה צנחן?"
"כן. וגם אתה רוצה להיות צנחן?"
"
"איך קוראים לך?"
"לי קוראים חגי."
"חגי אתה רוצה להיות חבר שלי?"
"אנחנו כבר חברים אך אני אוהב חברים אמיצים ולכן אני רוצה שתעשה את הזריקה."
"ואתה תעמוד על ידי?"
"בטח! איזו שאלה."
בינתיים הלך הסבא הלכה הסבתא וגם האמא עם שני אחיו של דניאל.
דניאל אמר להם שילכו כי הוא רוצה להישאר עם חגי.
"חגי אני רוצה שתתן לי את מספר הטלפון שלך בבית ואת מספר הפלאפון שלך. טוב?"
"למה לך?"
"כי אני אוהב אותך, ואתה חבר שלי."
אני אתן לך אני מבטיח שאתן לך אך רק לאחר העקירה בסדר? "


מרגע זה התחיל מין מחול שדים כזה שלא ראייתי מימי כדוגמתו.
דניאל עולה על הכסא הרופא לוקח את המזרק ליד, דניאל סוגר את הפה .
אני מדבר על לבו. הרופא רוטן בעדינות ואומר שאנשים מחכים והוא לא יכול לתת להם לחכות. דניאל מבטיח. דניאל עולה על הכסא. המזרק ביד. דניאל סוגר את הפה. הרופא טופח על שיכמו של הילד. "קום קום אתה מבזבז כאן את הזמן."
דניאל קם! "אבל אני מפחד!" הוא אומר.
חדר ההמתנה ריק מאדם כולם גמרו הטיפול והלכו.
"דניאל רץ סביב הכסא. ד"ר שוחט כבר הוריד את הסינור הלבן כבר החזיר את הזריקה אל מקומה האסיסטנטית סגרה דלתות ואני הלכתי לכיוון המעלית.
דניאל רץ אחרי ותפס בידי.
"כן!" הפנתי ראשי לאחור . "מה אתה רוצה עכשיו?"
"את המספר טלפון שלך ומספר הפלאפון שלך?"
"אמרתי לך אם תעשה עקירה אתן לך אחרת לא! אתה עושה?"
"אני מפחד! הזריקה זה הדבר המפחיד ביותר בעולם! אני מפחד."
אני נכנס למעלית.
דניאל מסתכל עלי מבעד לדלת ההולכת ונסגרת.
"את מספר הטלפון" הוא אומר.

אני עוצר ברגלי את הדלתות הנסגרות נותן פתק ליד

הקטנה המושטת לעברי וקורץ בעיני.
הדלת נסגרת והמעלית יורדת.
אני רואה מול עיניי את עיניו הכחולות השקופות ודמעות תלויות בזוויותיהן.