אם אין עצמי לי, מי לא? [מונולוג]

"שלום. משלומך?" אני אומרת לעצמי.
"הו..שלום לך! הרבה זמן לא דיברנו..מה את רוצה?"

"לא..לא משהו מיוחד.." אני משיבה לשאלה העוקצת משהו ומרכינה את הראש. כמעט חוזרת בי על הרצון לשאול את השאלה שיושבת עמוק בפנים..

"טוב. זה לא ששכנעת אותי, אבל בסדר.." הוא אומר, ואני יודעת. לא שכנעתי את עצמי. אבל ככה אני..אני מוותרת לי.

סבתי על עקביי  והתחלתי לצאת מתוכי ולהתרחק מעצמי..ואני מתרחקת מעט ונעצרת. ושוב מתרחקת, ושוב נעצרת. סבה שנית במן חצי סיבוב שכזה, ועם העיניים הסקרניות שלי מסתכלת בעצמי במן דכי לא ברור.

ופתאום הוא אומר לי, " אולי תגידי את זה כבר?" והקול שלו שווה. מונוטוניות מכאיבה כמעט. וכשאני לא ממשיכה את הסיבוב, הוא מושך בכתפיו וחוזר לעיסוקיו.

אז הוא מתחיל לשרוק איזה שיר, משהו על בחורה שמרגישה טובה מספיק כדי שגם הצד השני יאהב אותה.

אני לא בוכה. כי נמאס לי לבכות. אבל אני בקושי נושמת. כל שאיפה הופכת מאמץ כביר בשבילי ולאט לאט חודר אלי הטשטוש וכמעט שאני נופלת אל עצמי..אבל הוא שולח ידיים ותופס חזק.

"את חולה," הוא אומר לי בקול שאינו מוחלט אם יש בו ניצוץ דאגה, או רק הצגת עובדה קרה." מה זה? חום?" ואני מנענעת בראשי לשלילה. מה פתאום חום.. אין מקום קר מזה.

אז הוא מושיב אותי, על הכיסא הקטן והרעוע שבחדר הלב שלי, נאנח ואומר לי להירגע.

"תנשמי עמוק," הוא אומר לי. באותו טון שווה-נפש, כביכול.

אני מושכת בכתף.

"נו..תנשמי. זה לא טוב לעצור את הנשימה. את תכחילי.." הוא מחייך בזיוף, והטון הולך ומשתנה.

אני שוב מושכת בכתף.

"מה יש לך משוגעת?! תשאפי כבר אויר!"

זה לא נוגע בי בכלל.

אני לא נוגעת בי.

פתאום הוא שומט את ידיו ממני. נותן לי ליפול בכח על הרצפה. ברגע האחרון אני לוקחת אויר, הרבה אויר, מרוקנת את הכחול של השפתיים לטובת האדום של החמצן ומטיחה בו. מנסה להטיח..

"תגיד," התנשפות. עצירה. "אתה בכלל אוהב אותי??"

אבל השאלה מהדהדת בחלל הלב. בהשתלבות דפיקות דלתי.

מן מונוטוניות כמעט מכאיבה

"מי לי אם לא עצמי?"