שוכבת על המיטה בצהרי שבת. בחוץ גשום וסוער. טיפות מים מאיימות לפרוץ את חלון הזכוכית ולהרטיב את החדר כולו. אני מביטה סביבי, כל כך הרבה שטויות, הרבה צבעוניות, הרבה חיים. בובת כבשה תלויה מתחת לטלויזיה, אלפי ספרים דחוסים במדפים הכחולים, בובת חרסינה של צפרדעים ופינת הארי פוטר הנצחית. ברקע אני שומעת שירים שונים שמתחלפים להם בלי אישור, ואני חושבת.
הפוך חם תחת גופי ואני מלטפת אותו. מנסה לשחזר איזה רגעים יפים חוויתי ממש כאן, במיטה הזו. הנשיקה הראשונה והתמימה הזו, כמה זמן עבר מאז. עם כל אחד היתה אווירה שונה, אבל המקום הוא לרוב אותו מקום. אני נתקפת געגועים לתקופות של פעם, לשנים עברו. הכל היה כל כך שונה.
ההרים שמשתקפים מחלוני הם אותם הרים כמו לפני שנים, ורק אני קצת אחרת. אני מודה שלא תמיד הלכתי עם האמת הפנימית שלי, לפעמים נתתי לאנשים להשפיע עלי לעשות דברים פחות נחמדים, אבל הכל התנסות. הכל חוויה בחיים. אני זוכרת את הפעם ההיא שרצינו להשיג קרשים ללג בעומר. אחד הציע שנגנוב מהבדואים שחיים קרוב, וכולם הסכימו. הלב שלי אמר לא, אבל זרמתי איתם. כמובן שלא הצלחנו במשימה, וברחנו משם מהר מאוד. אבל זו היתה חוויה.
או כמו הפעם ההיא שישבנו בפארק בשעה מאוחרת מאוד והממטרות על הדשא החלו להעיף מים לכל כיוון. כמה הציעו שנשחק תופסת בתוך המים. ואני הסכמתי. יצא מצב שהיינו רטובים לחלוטין, קפואים, עם ניידת משטרה שרק מחכה לטפל בעברייני נוער שכמותנו. אבל גם מזה יצאנו בשלום.
והשתייה. הו, השתייה. אני בחורה ששונאת לשתות, אבל בשביל להגיע למסקנה הזו, הייתי צריכה לעבור כמה מבחנים. זה התחיל ביום העצמאות לפני כמה שנים, שהוזמנתי לידיד הרוסי שלי בשביל לשתות. כולם שתו וודקה חריפה עם פלפלים ונראו מביני דבר. חשבתי לעצמי שזה לא יכול להית כל כך גרוע, אז ניסיתי. זה היה מאוד גרוע, אבל המשכתי עוד קצת, לחוויה. בסופו של דבר נרדמתי שם על הספה, ורק בבוקר הצלחתי להזיז את הראש שלי ולקלוט איפה אני. מאז למדתי למתן את עצמי.
חוויות רומנטיות לא חסר. בחורים רגילים, נורמלים, לא זכורים לי כל כך. אני תמיד מחפשת את השונה, המיוחד, המסעיר, המסתורי, השנון, ההוא שמושך אותי בטירוף מכל הבחינות. ואולי פה בעצם הטעות שלי... אבל למדתי להסתדר גם עם זה. כי כשמחפשים בחורים כאלו, התוצאה די ברורה מראש. עם בחורים מיוחדים קשה להסתדר בטווח הארוך, ואני כבר התרגלתי לחוויות החד פעמיות או קצת יותר, שמשאירות אותי עם סימן שאלה אחד גדול. ואולי זה מה שאני צריכה עכשיו.
סגנון אישי פיתחתי לעצמי כבר לפני שנים, אך רק בשנתיים האחרונות העזתי ללכת איתו עד הסוף, בלי פחד וחשש ממחשבותיהם של אחרים. בטחון עצמי זה הדבר החשוב ביותר כשמדובר בסגנון לבוש, ואת זה הבנתי היטב. חצאיות צבעוניות, תכשיטים מיוחדים ונוצות בשיער. ככה מכירים אותי, ואני שמחה על כך. אני חושבת שכל בנאדם צריך להתלבש בצורה בה הוא מרגיש הכי מחובר לעצמו, כשהוא מרגיש שהוא מבטא את אישיותו.
והחברים, החברים משתנים לפעמים אך תמיד יישארו הקבועים. מכל מקום יש לי קבוצה של חבר'ה שאיתם כיף לי, אבל לא עם כולם אני יכולה לדבר על הכל. החברים המאוד קרובים שמורים אצלי בכספת בתוך הלב, ואני מודה לה' על ששלח לי את הנשמות האלה, שתמיד יבינו אותי, גם בלי מילים ובלי הסברים. וגם אני, למזלי, נחשבת חברה טובה, הפסיכולוגית. אני תמיד אהיה שם בשבילם, גם אם הם לא יבקשו. אני תמיד אתמוך ואעזור בלי לשפוט לעולם. טוב לי לדעת שאנשים סומכים עלי ומעריכים אותי.
ועכשיו אני כמעט בת 18, והציפיות מהחיים ענקיות. רוצה לטייל, אבל לטייל באמת, לא בגלל שכולם אומרים את זה. לא במונחים של "לכבוש את העולם", אלא פשוט לראות עולם. בחו"ל טיילתי לא מעט, אך טיולים מאורגנים במוזיאונים ובמגדל אייפל זה לא מה שאני מחפשת. רוצה לטוס לארץ חדשה ומרתקת, לחרוש אותה לבד או עם חבר, ולגלות צדדים אחרים שלא ידעתי שקיימים בעולם. אני רוצה להיות מאושרת, רוצה להמשיך לעשות טוב לכל מי שאפשר בכל מיני דרכים. אני רוצה להמשיך לקרוא בלי סוף, את כל סוגי הספרים. אני רוצה להמשיך להכיר אנשים מעניינים ומרתקים, גם מהאינטרנט וגם לא. רוצה לפגוש את האחד שיסעיר אותי אבל לא ילך. רוצה ללמוד הרבה, לחוות, להתנסות, לשמוע, לראות, לטעום, לחיות.
אמא קוראת לי לעזור לסדר את השולחן, ואני אלך. אך לפני זה אבטיח לעצמי, שלא משנה באיזה דרך אבחר בחיים, אני תמיד אשאר נאמנה לאמת הפנימית הטהורה שלי שתמיד יודעת הכל, לאינטואיציה, כי זה הכי חשוב.
