אחר כך כשיצאו את החדר פסעו בצעד קרוב אל החניה, הייתה זו שעת צהריים מאוחרת השמש עוד עמדה איתנה במרכז השמיים. היא נשמה נשימה עמוקה מהאוויר הקיצי שקיבל את פניה ולמרות החום הכבד היא חשה עטופה בקרירות נעימה.
הם צעדו אוחזי ידיים, היא אחזה בידו בחוזקה, בשונה מאחיזתו הרפויה, שנגעה רק בקצות
אצבעותיה. בהליכתם היה נדמה שהוא מאיץ את צעדיו כאילו עוד לא נוח היה לו בהליכתם המקורבת לעיניי כולם.
היא לחצה את ידו כמו חוששת שיאבד לה , שילך ממנה במקום שהיה כה מרוחק מביתה, חוששת כבר שנים שתאבד לה אהבתו . למרות הצהרותיו הנשנות על עומק אהבתו אליה לעולם לא חשה בטוחה בה. כל המילים שאמר , כל המעשים שעשה בשם אהבתם, לא נטעו בה את התחושה שלה יחלה זמן כה רב. היה זה משהו ממנה , משהו בה, איזה דבר שהדף את יכולתה להאמין באהבתם.
צעדיו היו גדולים משלה והיא מיהרה מעט בהליכתה כדי ללכת בסמוך אליו. תחושת אושר עילאית אפפה אותה כשהלכה לצידו, איך הייתה גאה להביט באנשים שחלפו על פניהם וראו ,כך חשבה,את האהבה שנבעה מהם.
הייתה זו אהבה מסוג האהבות הנדירות שכתבו עליהן בספרי מופת ורומאנים עבי כרס, שנלמדו בחוג לספרות באוניברסיטה. איך אז בצעירותה, לא הבינה את התרגשותה של המרצה שקראה מתוך אחד הספרים והביעה את הערצתה לגיבור, איך באותם ימים חשבה לעצמה, מה כל העניין , למי אין אהבה? ...
איזו תמימות ממלאת אותנו בצעירותינו איך היא מאפשרת לנו לראות כמה הכול פשוט ואפשרי. מה גם שתמיד הייתה יפה ומחוזרת ואהבותיה באו לה זו באחר זו, לא פעם חשבה שרק בהסתכלות שלה לשנים שעברו חוותה את אהבותיה לראשונה. כי כמה זה נעים לרקום סיפור מזיכרונות מתוקים הצבועים בוורוד, הרי איש לא יבוא לבדוק מה היה שם באמת.
היא הביטה בו בהערצה. למרות שהפרידו ביניהם שנים רבות , כשהלכה לצידו חשה איך נוכחותו הכובשת ממלאת את עולמה. היא אף פעם לא חשבה שהיא יפה וצעירה ממנו , משהו באהבתה אליו צמצמם בדרך טבעית את פער השנים שהונח ביניהם.
כשנכנסו למכונית התיישבה לידו שותקת, ממתינה שהוא יהיה ראשון לבחור האם לדבר,האם לשתוק, האם לחייך ואז תדע גם היא כיצד לנהוג . ממש כמו שנהגה בילדותה להמתין לאמה, שהיא תהיה זו שבוחרת את הלך הרוח , את הלך החיים.
כשהתעוררה בבוקר ישבה בפינת הכורסא, שקטה, מהוססת ועוקבת אחר התנהלותה של אמה, בהליכתה המהירה מחדר לחדר, בטריקת הדלתות רגזנית ובחוסר שקט שפרץ ממנה כבר בשעות המוקדמות של היום. עקבה אחר התנהלותה במסלולים קבועים ומהירים בתוך הבית . ואז, בקול כועס פנתה ושאלה , את כבר מוכנה לבית הספר ? בואי שבי אסרק אותך.
כשהיא יושבת על ברכיה והיא צמודה בגבה אל הספה הפרחונית שמילאה את חדר האורחים הקטן, הייתה אמה מסרקת אותה סירוק מהיר ויסודי, בחוסר נועם או רגישות. יעל שתקה כל אותו זמן, לא שאלה שאלות ולא זזה ממקומה . היא כל כך חששה מהאיום המתקרב לבוא, אם לא תראי כמו ילדה מסודרת אחר הצהריים נלך למספרה של יגאל ונקצוץ את שיערך. בכל אותו זמן שסירקה אותה אמה , נגעה בה רק לעיתים רחוקות ושלא במתכוון,אלה היו הנגיעות הבודדות שזכרה ממגעה של אמה אותה.
הוא הפנה את מבטו נגע קלות בשיערה השופע ואמר , בכל פעם שאני מביט בך אני משתומם מחדש מהאור הזה שקורן מפניך , מאין בא כל זה ?
יש לי הסבר מאוד פשוט לכך , אמרה כשהיא מניחה את ידה על רגלו הקרובה אליה, אורי נובע ממך.
ואז , כמו בכל פעם שרצה לומר לה איזה דבר עם חשיבות רבה במיוחד, הסיר מעליה את משקפי השמש וסובב את פניה אליו כשהוא אוחז בסנטרה הביט בעיניה ושאל, מתי סוף סוף תביני שאורך בא ממש מתוכך ואין אדם בעולם הזה שייקח אותו ממך.
היא השפילה מבט נבוך ואמרה, כן יום אחד זה בוודאי יקרה, אבל בינתיים תן לי להאמין שזה כך, הלוא אדם מוכרח שתהיה לו אמונה במשהו, אני בטוחה שיבוא יום ואחשוב אחרת. ובליבה חשבה , הוא אכן צודק, כבר שמונה שנים שהיא שומעת מפיו את אותם המשפטים ואינה משוכנעת בדבריו. אך מהן שמונה שנים אל מול שנים ארוכות בהן צמצמה את עצמה לגודל וחומר משתנה לפי בקשת היוצר.
אחר, כשהתיישבה בנוחות על הכסא שלפה מהתיק הגדול שלה נרתיק איפור , הוסיפה קרם פנים, תיקנה את האיפור , והזליפה על עצמה כמות נדיבה של בושם אביבי.
באצבעות מבושמות ליטפה את פניו, את צווארו, חצתה שורות שורות בשיערו המאפיר, תיקנה את צווארון חולצתו המכופתרת ובעיקר אהבה את המחשבה שריחה נותר בו.
פעם, באחת משיחות הטלפון הארוכות שמילאו את שיגרת חייהם, תיאר באוזנה איך ריח הבושם שלה מלווה אותו שעות ארוכות אחרי שנפרדו ונסעו כל אחד לביתו . זיכרון השיחה ההיא והידיעה שריחה ימלא אותו גם כשכבר לא יהיו ביחד מילא אותה תחושת בעלות נעימה.
הנסיעה הייתה מוכרת ונעימה, הדרך שהשתקפה מבחוץ והאינטימיות ששררה בפנים , ארוזה בתוך מכונית, טריטוריה של אוהבים, איש לא יחדור אותה. רק הם והמוזיקה השקטה שליוותה אותם במרחקים הארוכים שגמעו יחדיו בשקיקה עצומה.
סע לאט , ביקשה ממנו, שלא תיגמר לנו הדרך, לא כל כך מהר, שלא נגיע לקצה, אל מה שממתין לנו בסופה.
כשהיה מרוכז כולו בנהיגה אהבה להביט בו ללוות אותו במבטה. ללטף את פניו, את הזיפים העקשניים שלא צלחה הסכין , לבנים, קשים, משני צידי הפנים. כאילו במתכוון זהים בצורתם, אדם שקול , חשבה לעצמה , עד לפרט האחרון.
איזה ניגוד היה בין פניו החשופים לשיערו המלא, השופע, שהיה מחולק באמצעו , בדייקנות, כמו נער מתבגר בגיל העשרה, רק צבעו האפור הסגיר את גילו המתקדם.
היה בו משהו נינוח בדיבורו ,במבטו בכולו. היה בו משהו שהזמין לאהוב, לתת, להתקרב, לגעת, להתמסר עד כלות כוחות .
היה זה בו או בה ? היא העדיפה לחשוב שזהו, זה הקסם שכבש אותה ,הייתה מחשבה יותר נוחה עבורה . נוח יותר מהיכרותה את עצמה, את כמיהתה האינסופית לאהבה, את הצורך הבלתי נשלט כמעט , לאהוב, להתאהב להתמסר מבלי לעצור לרגע, לחשוב , לראות ולא דרך הלב. פעם כשהמתינה לתורה במרפאת שיניים, עלעלה באחד מעיתוני הנשים וקראה ברפרוף את סיפורה של אשת קריירה מצליחה בשנות החמישים לחייה , שנטשה את ביתה ועבודתה לטובת אהבה ששינתה את חייה, כך הגדירה זאת, ובאותם ימים, לא היתה מסוגלת להאמין שאין זה סיפור בדיוני, מה קרה לנו, הנשים, חשבה אז לעצמה , זה בוודאי עוד סיפור שנכתב כדי לרתק קוראות משועממות. איזו יהירות הייתה בה אז, כשחייה התנהלו בשגרה מבורכת, והנה אחרי שנים, לא רבות היא מוצאת את עצמה מעורבת בסיפור אהבה , מטורף , חסר סיכוי בכל קנה מידה שבטח יכול למלא כמה עמודים בעיתון נשים מפורסם.
