"המסתורי"-אייל

הוא שכב שם.לא מזיז אף איבר בגופו,הרוח נישבה מעל לראשו והעבירה בו צמרמורת קור.

ניתן היה להבחין בגופו החולה,במבנהו הרזה ובנקודה בהירה על מצחו.הבגדים שלבש היו גדולים עליו בכמה מידות ובלויים והריח באוויר היה ריח דם קרוש.

נראה היה כי הוא לא מרגיש דבר.

"נראה לי שהוא ישן" קול רגוע נשמע בחלל האוויר. "הידיים שלו עדיין קרות,אבל לא נראה על עיניו כי הוא סובל...מצאתי אותו ביער מרוחק במקצת מהכפר הזה והמצב שלו היה זהה למצבו הנוכחי." אמר בנימה חסרת הבעה "אני באמת מודה לך על האירוח ועל כל מה שעשית בשבילנו בימים האחרונים". "זה בסדר...אתה באמת יכול להישאר רגוע,אני שמחה מאד שהבאת אותו לביתי ושלא נתת לו להישאר בחוץ בקור המקפיא הזה. זאת תקופה קשה בעונה זאת של השנה,במיוחד שהכפר שלנו נמצא על רכס ההרים הגבוה במדורנה. אני רוצה רק שתדע שאני לא אתן לך לצאת מפתח הדלת בידיים ריקות". אמרה כשקולה רציני."אני רציני" אמר בקול שליו ותקיף."אני לא מוכן שתטריחי את עצמך יתר על המידה,עשית מספיק עבורנו ובנוסף...אני צריך למהר לצאת לדרך.להספיק לעבור את יער הרוחות לפני שהשלגים יגיעו לרכס.

המסע שלי ארך כחודשיים מאז יצאתי מהעיר שלי,קארליקט נמצאת כ400 קילומטרים צפונה מכאן.ושוב קריסה אני מודה לך מקרב לב."אתה לא צריך להודות" אמרה, "זה המעט שאישה פשוטה כמותי יכולה לעשות למען בנאדם כלשהו. אני אשתדל לדאוג לו לכל צרכיו,הוא גם מזכיר לי את הבן שהיה לי בצעירותי שברח יום אחד לפני 17 שנה מהבית ומאז נעלמו עקבותיו" הוסיפה כדי להראות שהיא מעוניינת. "אני מבין לליבך" אמר."אם כך טוב שידעתי לאן להביאו...ועכשיו אני צריך לעזוב. מי יודע אולי ביום מן הימים אפגוש אותך." הוא פתח את דלת העץ הישנה שחרקה בקול מצמרר ויצא מפתח הבית.גל של אוויר קר חדר לחדר.

אחרי שהתעקשה,נתנה לו קריסה שק ובתוכו בגדים חמים,בשר מיובש שיספיק לשבועיים וקערת מתכת שיוכל למלא אותה במי השלגים. היא יצאה אחריו ובירכה אותו לשלום.ערפילים התפשטו בשעת הבוקר המוקדמת ואחרי מספר מטרים הוא כבר נעלם מהעין ולא נשאר אחריו אפילו רמז לכך שהיה אי פעם בכפר.

"אני מקווה שיהיה לך טוב כאן." מלמלה קריסה לתומה.

"אני לא יודעת אם אתה מודע לאירועים שעברו עלייך בימים האחרונים.אל תדאג אני אדאג לכל". הוא שכב בפינת החדר,היא סידרה לו פינה חמה ככל שיכלה,הקור חדר דרך קירות העץ הסדוקים,אך היה נסבל. היא פנתה ממנו והמשיכה לעסוק בענייניה.

יום עבר ועוד יום אך מצבו נשאר כשהיה.התנהלויות חייה של קריסה נשארו כשהיו.

"אחחח!!" נשמע קול כבד ועמום בחלל הבית. חלפו שבועיים מאז הגיע אל ביתה. היא לא הייתה בטוחה כי שמעה נכון,היא קטעה את מחשבותיה ברגע שנשמע קול חזק יותר."איפה אני?" קריסה עזבה את התבשיל שהתחילה להכין, סכין המטבח שאחזה נשמטה מידה העדינה,אז צעדה במהירות לעבר פינת החדר,."התעוררת" אמרה קריסה בקול מופתע. "אני..." היא נעלמה לשנייה וחזרה באותה מהירות בה נעלמה כשבידיה קערת מים צלולים."קודם כל אני חושבת שאתה חייב לשתות,אתה שוכב במצב הזה כבר קרוב לשבועיים,וחוץ מכמה טיפות מים שהצלחתי לתת לך במהלך הימים שחלפו לא שתית דבר." אמרה כשנשמעה מודאגת במקצת. "איפה אני?" שאל כשנימת דאגה בקולו."אל תהיה מודאג,חברך שהביאך הנה ידע לאן להביא אותך"."את יודעת...איפה הוא מצא אותי?" שאל בכבדות."כן...הוא רק אמר שמצא אותך שוכב מחוסר הכרה בקרחת יער לא רחוקה מכאן.הוא לא נתן מיקום מדויק יותר אך אין זה משנה.החלטתי לקבל אותך בביתי בכל מקרה,זאת למרות שאני לא מכירה את שניכם". "כמה זמן חלף מאז שהביא אותי הנה?".שאל,"שבועיים.ישנת קרוב לשבועיים" ענתה לו "אני לא רוצה להטריד אותך בשאלות מיותרות.אתה צריך לנוח ולהתחזק וכבר מאוחר עכשיו...","אם כך" אמר האיש "אני אלך לישון ומחר נדבר"."זה רעיון טוב" אמרה,"שיהיה לך ליל מנוחה ואם תצטרך דבר כלשהו אל תהסס לקרוא לי"."אני אזכור את זה" אמר וטריסה הסתובבה והלכה לחדרה שנמצא בקצה פרוזדור קצר.

בית העץ של טריסה לא היה גדול במיוחד והרבה שנים של רוחות סוערות ושל ימי שמש חמים חקקו עליו חותמם.

קורות העץ מהן היה בנוי הגג היו מסודרות כחיילים,אם כי היו מרווחים קטנים כל כמה גושי קורות.

באמצע הבקתה,צמוד לקיר שעמד בסמוך לדלת הכניסה ניצב אח מסותת אבן צור אשר פיזר חמימות נעימה שנמהלה עם האוויר הקר שחדר מבעד לקירות.

באותו לילה נראה כי האיש המסתורי היה טרוד מאד.למרות שלא הראתה זאת,טריסה תהתה לא פעם מי הוא האיש הזר ולמה נמצא באותו יער מרוחק.אך היא לא שאלה עצמה יותר מדי והחליטה לקבל את המצב איך שהוא.

הלילה חלף מהר,לילה חורף שקט מהרגיל.

עם קרן אור ראשונה טריסה כבר עמדה על רגליה,מתרוצצת ברחבי הבית,מסדרת שכל דבר יהיה מונח במקומו. היא לא פנתה אל האיש כי חשבה שהוא עדיין ישן.אז סיימה את סידוריה בבית והתיישבה להירגע כארבעה מטרים אל מולו,מחכה בסבלנות שיפקח את עיניו.חלפו כשעתיים ואז כשכמעט ונרדמה על כיסאה פקחה לפתע את עיניה הכחולות וראתה זוג עיניים שחורות כפחם נעוצות בה. "אתה ער" אמרה בהפתעה. "אני לא צריך יותר משעה כדי לנוח והקיבה שלי לא הניחה לי להירדם" אמר בקול שקט.בלי להוסיף טריסה קמה לכוון המטבח הקטן והביאה שתי פרוסות לחם שהיה יבש במקצת גבינה טרייה וקערת מים קטנה. האיש הביט בה במבט תוהה. כשראתה כי הוא לא מושיט את ידיו הבינה לליבו והחליטה לנסות להביא לו את האוכל עד פיו.ואכן הוא שיתף פעולה ואכל באיטיות את הלחם והגבינה.לבסוף הצמידה אליו בזהירות את הקערה ושפכה לתוך גרונו מים צלולים.הוא נראה מרוצה.

"ועכשיו" אמר בקול רציני ומאומץ."אני חושב,שאני צריך כבר לספר לך אודותיי" הוא נתקף שיעול קל.

היא הביטה בו והודיעה "אני מקשיבה".

האוויר עמד במקומו,חוץ מקול נשימותיהם הכבדות לא נשמע ציוץ אחד.הוא התחיל בסיפורו.

"זה היה לפני כחצי שנה,החלטתי לצאת מהעיר שלי למסע ציד.התנאים בעיר לא היו טובים ובמהלך מסעי הגעתי להחלטה...אני לא חוזר לשם יותר".הוא עצר והתנשף. "לא הצטיידתי כראוי אך לא היה בכוונתי לשנות את דעתי לגבי העזיבה. עברתי בדרך כפרים רבים והתרחקתי יותר ויותר לאזורים פראיים ולא מוכרים.עברתי כל זכר ליישובי אדם והגעתי לתוך יער אפל ולא מוכר.לא היו איתי אוכל או מים ולכן הלכתי קרוב לנחלים" הוא עצר שוב ואז המשיך לדבר."הצלחתי לתפוש דגים וזה הדבר היחיד שאכלתי וממנו התקיימתי במהלך אותו זמן.הלכתי כשבוע בתוך יער לא מוכר ואז לילה אחד אני רק זוכר ששמעתי שיח נע מאחורי ,אך לא התייחסתי אליו" הוא נראה קצת מתוח."ואז תוך רגע ראיתי חיה גדולה ומוזרה,נראה לי שזה היה גריפון פראי,הבחנתי רק בצלליתו ותוך רגעים ספורים מצאתי את עצמי שוכב על גבי כשהיצור נועץ בי את ציפורניו ונוהם מעליי ומסיבה שלא ברורה לי הוא פשוט ברח כעבור שניות אחדות.

הבנתי שנפלתי על סלע שניצב מאחורי.לא הרגשתי כאב ולכן ניסיתי לקום,אבל אז הבנתי שאני לא מצליח לזוז.אחרי זמן שנראה לי כנצח עצמתי את עיניי.התעוררתי כאן".

טריסה הקשיבה לדבריו בהתעניינות רבה,כילד קטן אשר שומע בפעם הראשונה בחייו על מעשי קסמים.

למרות שהיו לה עדיין שאלות היא לא שאלה דבר אלה רק אמרה "אני באמת שמחה שעבר מישהו באותו זמן והביא אותך אל ביתי ועוד במיוחד שהכפר הזה קטן ומוסתר היטב". היא עצרה לרגע ואז שאלה."אני מצטערת על חוסר הנימוס אבל מה הוא שמך?".כעבור דקת שתיקה של שני הצדדים,אמר לה בעצבנות מהוססת."אני חושב שאין זה משנה"..."ובכל זאת" אמרה ברכות.הוא נעץ בה את עיניו השחורות ואמר כעבור שתיקה ממושכת."שמי הוא נארדר".היא לא ידעה אם זהו באמת שמו אך היא הסתפקה בזה.

נארדר היה טיפוס מסתורי.בימים הבאים שחלפו הוא לא דיבר הרבה. מדי יום הייתה טריסה מתיישבת לידו ומנסה לפתח שיחות,אך האיש העדיף לשתוק.היה נראה כי הוא מסכן.היא יודעת שהוא וויתר על דברים בחיים כדי לצאת לאותו מסע שהרס אותו,אבל היו חסרים לה חלקים בפאזל המסתורי.כי אחרי הכול האנשים שהכירה היו בלתי צפויים. הבן היחידי שהיה לה,הבן שנתנה הכול בשבילו החליט יום אחד בלי שום סיבה מיוחדת לעזוב אותה ואת הבית לנצח.

טריסה הייתה אם יחידה מאז שבעלה נפל קורבן לשדים. הוא השתגע ופשוט טיפס יום אחד אל הצוק הגבוה ביותר של רכס מדורנה וקפץ ממצוק ידוע לשמצה, "פסגת המוות".חלקים מגופתו נמצאו בנהר הסמוך ליער הרוחות.

החיים לא תמיד חייכו אליה אבל זה לא מנע ממנה להמשיך בחייה הצנועים. היא תמיד הייתה טובת לב ורצתה לעזור בכל דרך שהייתה בידה.היא מסרה את חייה לעולם שמסביבה כמו חייל מסור.האמינה תמיד שלכל דבר שקורה יש סיבה.למרות שהזר לא דיבר הרבה,נהגה לשפוך את ליבה בפניו,לספר לו את כל הפחדים שלה והשמחות שלה.

.................................

"טריסה!" קול נמוך וצרוד קרא מחוץ לביתה."טריסה! אני צריך להחליף אתך כמה מילים" אמר בחוסר סבלנות. בלי להשיב תשובה כלשהי,כעבור שניות אחדות נפתחה הדלת בעדינות ונסגרה באיטיות.טריסה נעמדה כשחלוק ירוק זרוק לגופה והתקדמה אל עבר גרטוק,"על מה רצית לדבר בדחיפות רבה כל כך?" אמרה בעוקצנות."אממ....רציתי להגיד לך שאנשי הכפר מארגנים אסיפה מחר לפנות בוקר...זה בקשר לאדם שאת מחביאה בביתך". "אני לא מחביאה דבר!" נכנסה לדבריו ואמרה בזעף. "את יודעת טוב מאד למה אני מתכוון" התריס כנגדה. "טוב בסדר,הבנתי אותך. אני אשתדל להגיע". "באמת תשתדלי,זה לטובת שניכם...האסיפה תהיה בפונדק של בובר" אמר והסתלק מהמקום.

"חוצפה" מלמלה לעצמה כשחזרה לכיוון הבית.

"האנשים האלה לא יכולים לעסוק בעניינם ולחשוב בהגיון באותו הזמן".

רוב ימייה הייתה אישה מתבודדת,התרחקה ככל יכולתה מתופעות שליליות למיניהן,מאישיותיות שתלטנית ומרכילויות מיותרות.

גרטוק היה בין מייסדי הכפר. הוא היה איש גדול קומה בשנות החמישים לחייו.שיערו מאפיר וקולו צרוד מרוב עישון מקטרתו וצרחות.לסתו הייתה צרה אך חזקה ועיניו צרות ושחורות.

כשהוא היה מגיע האווירה הייתה מתמלאת מתחים. איש יהיר שהדבר השנוא עליו ביותר היה שהמעיטו בערכו.

הירח שקע והשמש החלה להזדחל במעלה הרקיע.זאת הייתה שעת בוקר מוקדמת וקרירה.הערפילים עדיין ריחפו באוויר,עושים את דרכם לעבר השמש,טל כיסה את האדמה והבתים בלחות מקפיאה.

היא התארגנה קצת ואז יצאה מפתח הבית וצעדה אל השביל הראשי של הכפר.

הכפר לא היה גדול במיוחד,הבתים היו מפוזרים צפופים האחד לשני.ביתה ניצב איתן,בפאתי הכפר,רחוק מעיניים בוחנות.כעבור דקות אחדות הגיעה טריסה לפונדק,בשלט הכניסה היה חקוק באותיות גדולות,"הפונדק של בובר".

היא הבחינה כבר דרך חלון הפונדק בהתכנסות של אנשי הכפר.היא נכנסה,היה הבדל ניכר בין הקור שבחוץ לבין החמימות שפרצה מהאח הגדולה שניצבת סמוך לפתח הכניסה. הבלגן היה גדול בפנים. מסביב לשולחנות עגולים עשויים עץ אלון התקהלו אנשים רבים.באוויר התעופפו צעקות וקללות,ריח של בירה נישא ברחבי החדר. כעבור מספר שניות נעצרה טריסה במקומה ונדהמה. הרעש פסק בין רגע ועשרות זוגות עיניים מרוגזות ננעצו בה. היא הסתובבה לאחר שכף יד גדולה ומחוספסת אחזה בעדינות יחסית בכתפה."ידעתי שתבואי" אמר קול צרוד..היה זה גרטוק. "אני חוששת שזו אכן אני" אמרה כשחיוך מאולץ על פניה. "טוב בואי אחריי לעבר השולחן המרכזי...אנחנו מתחילים".

קול צעיר וטורדני שנשמע כזמזום של זבוב אמר בקול רם "טריסה,שמת לב לאירועים שעוברים על הכפר שלנו לאחרונה?".קול נוסף של אישה מבוגרת הוסיף."דברים מוזרים מתרחשים באזור רכס מדורנה,הם מתקרבים גם לכפרנו"."כבר שבוע שאני לא מוצאת את הבן הקטן שלי" אמרה אישה צעירה כשדמעות חונקות את גרונה. "אני רוצה להבין!" אמרה טריסה כשניסתה לצעוק מבעד לשאון ההמולה בפונדק."איך זה מתקשר אלי ואל נארדר?". "אהה אז הוא גם אמר לך את שמו" העיר בעל הפונדק.שעמד מאחורי דלפק ארוך אשר הסתיר את כרסו העבה."תראי... " אמר גרטוק בקול תקיף. "מאז שנארדר הגיע לכפר שלנו,מתרחשים דברים מוזרים.ילדים נעלמים,יותר ויותר חיות פרא ויצורים מתקיפים אותנו.ואנחנו מתחילים לחשוב שיש לנארדר חלק כלשהו בזה,למרות מצבו הפיזי.אני לא יכול להעלות סיבה אשר תוכיח את דבריי."אבל..." ניסתה להגיד. "את לא יכולה לדעת מה עבר עליו לפני שנמצא מעולף ביער הרוחות.או אפילו מהן כוונותיו האמתיות". קטע אותה גרטוק.

......................................................