הימים ימים של חורף וצינה מתגנבת אל עצמותי הדואבות. מחשיך
מוקדם בימים אלה ודמדומי היום סוגרים עלי גם פה בדירה הטחובה,
חסרת כל חום, אנושי או מלאכותי. אני ספונה במטבח ליד השולחן הקטן.
כוס תה בידי האחת וקוביית סוכר בשניה. מניחה את קוביית הסוכר על
לשוני ולוגמת באיטיות מן התה שחלטתי. קוביית הסוכר נמסה אל תוכי
ומעוררת בי תשוקה לעוד. עדיין נותרה במקרר עוגת התפוחים עם
הפרורים מלמעלה. כמעט חצי מגש. אפיתי לשבעה. זו העוגה שלאטק
הכי אהב (כשעוד היה בחיים).
יום לפני שלאטק מת בא הרופא ואמר שנשארו לו אולי כמה שעות. אחרי
שהסתכלתי בארון ובחרתי שמלה שחורה שקניתי מזמן ולא היה לי אכפת
לקרוע לשבעה, חשבתי איך לשמח אותו בשעות האחרונות והעוגה היתה
התשובה. למרות שכבר חודשיים הוא מחובר לצינורות ולא באמת אוכל
חשבתי לפחות יוכל להריח. באמת הסתכלתי על העינים שלו כשהעוגה
היתה בתנור ואני חושבת שהוא שמח לדעת שאני אופה את העוגה שהוא
הכי אוהב. אבל אולי הוא רק רצה לטעום ולא יכל להגיד, אני לא יודעת.
לא לכל האנשים שבאו לשבעה הצעתי פרוסה, רק למי שבאמת היה קרוב
אלינו. גם לגילה, השכנה מלמעלה נתתי פרוסה ועכשיו אני מצטערת. רעל
היתי צריכה לתת לה זאתי. אבל לא משנה עכשיו, אני אתחשבן איתה אחר
כך. בזמן השבעה גם סידרתי את הבית. אספתי בגדים שלו בשביל לתת
למכרים שאולי יכולים להשתמש בהם. כשהיתי קטנה אמא שלי היתה
אומרת שללבוש בגדים של מתים מביא מזל רע, אז אני צריכה קצת
לחשוב למי אני רוצה לתת את כל הדברים שלו. לאטק היה אינגג`ינר והיה
עובד הרבה בבית בחדר עבודה. עכשיו כשהוא ככה עזב אותי לבד בעולם,
סידרתי גם את הדברים בחדר עבודה. במגרה מצאתי מחברות רבות
שעל כל אחת מצוינת שנה. הוא אף פעם לא סיפר לי אבל מתברר
שהוא כתב שם דברים אישיים. אני קיבלתי סחרחורת מלקרוא במחברות,
ממש הזדעזעתי. לא להאמין שאני חייתי ארבעים שנה עם אדם שלא
הכרתי ועוד חולה מין. אני תמיד ידעתי שהוא קצת חולה אבל לא ככה.
התברר שאפילו בקומפיוטר שלו הוא רק עשה דברים כאלה והיה מדבר
עם מופקרות באינטר משהו, גם זה בקומפיוטר. מצאתי במחברת
כל מיני סיפורים שהוא כתב ואחר כך כתב במקום שקוראים לו פורום.זה
מאוד כואב לי רק עכשיו לגלות עם מי חייתי. אני צריכה למצוא את הפורום
הזה, אני חושבת שזה גם בקומפיוטר שלו.
כשהיינו צעירים והתחתנו הוא היה כל הזמן רק רוצה...נו אתם יודעים, אני
לא יכולה לכתוב את זה פה. הוא תמיד אמר שהוא עובד מאוד קשה אבל
בלילה איכשהו תמיד רצה שאני אסתובב ואעשה לו ואיתו כל מיני דברים
שהמקלדת לא סובלת (וגם אני). כשהוא ישב וכתב כולו היה מזיע ולא יכלתי לתאר לעצמי כמה הוא מזיע כשהוא רוצה לעשות את זה. אבל אחרי שהוא
חשב שאני נרדמתי, כל לילה שמעתי אותו מתנשף ועושה לעצמו וזה
הגעיל אותי. בגלל זה למדתי להרדם מהר לפני שהוא בכלל מתחיל.
בבוקר לפעמים חשבתי שמענין כמה זמן הוא עוד המשיך אחרי שנרדמתי.
אחרי כמה שנים הוא מצא תרוץ אחר לשכנע אותי לעשות את הדבר הזה,
אמר שהוא רוצה ילדים.קודם כל הורדתי אותו מרשות רבים לדעת יחיד. לדעתי, אמרתי לו, גם אחד זה יותר מידי. לאטק התעקש וזה גרר
הרבה שיחות קשות בארוחת ערב שלו במשך חודשים. התיעצתי גם עם
דר` שהורי הכירו עוד בלודז` לפני המלחמה. מצאנו פיתרון שהסכמתי
איתו. הדר` (אני לא אגיד את שמו שלא להפליל אותו) הביא לקליניקה שלו
חבר שהוא מרדים ידוע בבית חולים מאוד ידוע (אחר כך גם קנינו ממנו את
האוטומוביל הראשון שלנו בישראל). שם בקליניקה נתנו לי וללאטק חדר.
המרדים הידוע הביא ציוד והרדים אותי לחצי שעה ואז לאטק עשה בי מה
שצריך בשביל שאני אכנס להריון. אחרי שהוא עשה מה שעשה הוא גם
היה צריך לנקות ולהחזיר הכל למקום כאילו כלום לא קרה. רק במחברות
שלו עכשיו גיליתי שהמנוול ניצל את ההזדמנות שאני מורדמת ועשה בי את
זה פעמיים בחצי השעה. גועל נפש, פשוט חיה. אי אפשר לסמוך אפילו על בעלך!!! ככה לנצל אישה תמימה כשהיא ישנה. בסוף נולדה לנו ילדה,
פסיה. אוי כמה צרות שהיא עשתה לי בלידה, ככה סיפרו לי. אני התעלפתי
בהתחלה ושוב הרדימו אותי והוציאו אותה בקיסרי (האמת אני חושבת
שהיא לא כל כך אוהבת אותי גם היום. אבל אני שמחה, ככה לא יהיה לה
עצוב מידי כשאני אמות). בכל מקרה, חודשים התפרים כאבו לי ולא יכלתי
לעשות כלום. שכבתי במיטה ששה חודשים ולאטק הביא מישהי שתעשה
בבית נקיונות ותבשל. היא הייתה שכנה שלנו מלעלה, קראו לה גילה.
הייתה..נו אתם יודעים, שוורצע, אבל עשתה עבודה טובה. בישלה גם
דברים קצת מוזרים וחריפים עד שלימדתי אותה לבשל (תפוחי אדמה,
בורשט ועוד מעדנים). מהמחברות עכשיו רק גיליתי שכל השנים האלה
לאטק והיא היו ביחד בבית שלה ואני לא אפרט. היתה לי הרגשה לא
לסמוך עליה כבר אז ועכשיו אני יודעת למה. לחשוב שעוד נתתי לה
מהעוגת תפוחים, מופקרת. אני אראה לה, רק שתרד לי לפה עוד פעם עם
הסירים שלה כאילו שאני צריכה את האוכל שלה.
אני חושבת שאני אלך לנוח קצת עכשיו ואמשיך יום אחר, אם אני לא אמות
עד אז. כשאני אמות דבר ראשון אני אבקש שיקחו אותי ללאטק (אם
בטעות שלחו אותו לגן עדן) ואני כבר אדאג שיגיע לגהנום ואם זה לא יעבוד
אז אני פשוט אעשה לו כזה גהנום בגן עדן שהוא ירצה בעצמו לעבור
לגהנום. אני לא מאמינה איך הוא הרס לי את החיים! ועכשיו תסלח לי כן?
אני צריכה ללכת לישון.
