קנון - סיפור בשלושה חלקים
(חלק א')
הגעתי למקום בדיוק בזמן שנקבע, אמנם ידעתי ששרה כבר לא תנזוף בי אם אאחר, אבל רציתי לגרום לה נחת שהיא הצליחה בחינוך. על קירות המועדון נותרו ציורי-חובבים לצד כמה רפרודוקציות של ציירים מפורסמים וכן לוח-שנה צבעוני ולידו רישיון ממשלתי להפעלת מועדון-לקשיש ומעליהם – שתי כרזות באותיות גדולות: "ושמחת בחגך והיית אך שמח" וממול – "תכלה שנה וקללותיה – תחל שנה וברכותיה". השולחנות, הוזזו ממרכז החדר אל צדדיו, מלבד שולחן אחד שכוסה במפה ועליה אגרטל עם פרחים ושתי חבילות קטנות של ספרים. הכיסאות הוצבו בכעין גורן שבראשה השולחן, מאחריו ראיתי את שרה בנייה יושבת זקופה בארשת פנים רצינית. הערכתי שהיא בסוף שנות השמונים לחייה, אולם ניכר שגם לזמן החולף היא אינה מוותרת ללא מאבק ומטשטשת את סימניו בחריצות. שיערה בצבע מחודש, חום עם ברק אדמדם, סרוק בקפידה, להעלמת כל שורש לבן. לבושה חולצה צחה מעל מכנסיים כהים ולצווארה צעיף משי מהודק בסיכת כסף קטנה. ידיה, שבעת פעילותן כמעט ולא ניכר הרעד שלהן, היו עסוקות בשינוי מיקום החפצים על השולחן תוך החלקת קמטים בלתי-נראים במפה הלבנה. מדי פעם הרימה עיניים חקרניות והסתכלה במבט אומד באנשים שנאספו במועדון. לימינה נשען על השולחן, שלמה דגן – בן-זוגה במשך כשלושה עשורים. אושר קרן לא רק מעיניו הנוצצות ומפיו המחייך, אלא גם מכל קמטי-פניו. שיערו הדליל עוטר את ראשו בהילה לבנה אוורירית, חולצה תכולה רחבה נשפכת מעל כרסו ושוליה מתנפנפים על ירכיו. מראהו לא הסגיר את העובדה שהוא צעיר משרה בשנים ספורות, אך ההשתדלות האוהבת והמעריצה שלו, הזכירה לי כמה מתלמידיה, שהיו מוכנים לטרוח הרבה בכדי לזכות בהערכתה. הוא ראה אותי מיד עם כניסתי בפתח המועדון ובטרם החלטתי לאן לפנות, קרא לי בתנועות גדולות, להתייצב לפני כלת-השמחה. בעקבות רמזיו המגושמים, שרה הסתכלה לעברי והנידה את ראשה בהזמנה ולמרות שהייתי מעדיפה לדחות קצת את המפגש, נגשתי אליהם בנימוס, חיבקתי את שרה, לחצתי בחזקה את ידו המושטת של שלמה ואמרתי לשניהם בעליזות: "עד מאה כעשרים". חשתי הקלה כאילו עמדתי בבחינה, כאשר שרה הניחה את ידה על זרועי בכעין ליטוף וציינה בחיוך מרוצה: "ברכה יפה". אך היא לא הסתפקה בכך, קרבה לאוזני והוסיפה בקול שקט תוך עיקום קל של שפתיה: "אני לא ידעתי ששלמה מכין לי מסיבה כזאת". עניתי לה בעידוד: "שרה, זה ביטוי להערכה, מגיע לך". נראה לי שמילאתי את ציפיותיה כשהשיבה לי מהורהרת: "אולי את צודקת, אני עוד לא התרגלתי" ויכולתי לפנות לצדו השני של החדר ולחפש מקום ישיבה במעגל הכיסאות.
מרבית הנוכחים היו מוכרים לי שנים רבות. חלקם בני-משפחה של שרה ושל שלמה, מספר תלמידים לשעבר של שרה ומעט 'חברים-לדרך' שנותרו. בין האחרונים זיהיתי את פרידה, חברת-קיבוץ ותיקה שגילה ניכר בה. שיער-שיבה על ראשה, צעיף צמר רחב העוטף את כתפיה ונעליים שטוחות ורחבות לרגליה. זכרתי אותה בתפקיד המטפלת של הקבוצה, כששרה היתה המחנכת והמורה שלנו. פרידה הכירה את טעמו של כל ילד בענייני מזון, בגדים וחברה ושמחה לעבוד תחת שרביטה של שרה, כי העריצה את השכלתה ואת המומחיות שלה בחינוך. שרה מצידה, העריכה את חריצותה ואת מסירותה של פרידה, שגם פינקה אותה, בעוגות שאפתה ב'סיר-פלא' על-גבי פתיליית-נפט בכל יום-חמישי. עוגה היתה בגדר מותרות והוקצתה אחת לשבוע לילדים, לא רק להקניית המסורת היהודית, אלא גם כחיזוק תזונתי. ליקוק השאריות מקערת הבצק, היה תענוג שפרידה הועידה לילד שחגג יום הולדת או שהיה חולה או שעזר לה מעבר לחובתו, באותו שבוע. הזוכה ליקק וגם נעזר באצבעות ל'ניקוי יסודי' של קערת הבצק מהעיסה הריחנית והמתוקה, שנותרה על דפנות הכלי וטעמה לחיכי יותר מהעוגה האפויה. פרידה הצליחה להפיק מהמצרכים שסופקו לה שתי עוגות: עוגה אחת לקבלת-שבת עם הילדים בכיתה והשנייה שנחצתה בידיה המיומנות ונחלקה בינה לבין שרה. כל חלק נעטף בעיתון ישן ונילקח ככיבוד מיוחד לשבת בחדרי המשפחה שלהן. שרה ופרידה היו איתנו כל יום מההשכמה ועד לכתנו לבית ההורים בשעות אחה'צ המאוחרות, אך בחלוף השנים התרחקתי מהן. עתה, כאשר פרידה הושיטה לקראתי את שתי ידיה, שעקבות הגיל והעבודה הקשה ניכרו בהן, נזכרתי בידיה הצעירות המקציפות בכוח חלבונים, בוחשות ולשות בצק ומקרצפות בהתמדה את הכלים הרבים בכיור המלא במי-הדחה. הושטתי את זרועותיי אליה וחיבקתי אותה בעדינות, שלא להכאיב לגופה הדווה. כשישבתי כבר מאחריה, פרידה עשתה לי סימן שיש לה משהו לומר לי ומשרכנתי אליה, אמרה לי בתמיהה קצת נעלבת : "מה קרה, שהיא הסכימה שיעשו לה יום-הולדת?" שרה ופרידה השתייכו לקבוצה המיוחסת של 'הוותיקים' שבנו את הקיבוץ והיו גאים בוותק שלהם, אולם שרה בשונה מהאחרים, הסתירה תמיד את גילה ואף פעם לא הסכימה שיציינו את יום הולדתה. התנהגות יוצאת-דופן זו, וגררה ניחושים והתבדחויות מאחרי גבה. האם לעת זיקנה התרככה וויתרה על אחד מהכללים העקביים שלה?
ינואר 2007
כל הזכויות שמורות למחברת
