קנון - פרק ב'

קנון- סיפור בשלושה חלקים

(חלק ב')

שלמה הזדקף במקומו מאחרי השולחן כשהוא מביט אל הקהל, כסימן לתחילת תכנית הערב הרשמית. כאשר השתרר שקט הוא פתח בחגיגיות: "הערב הוא ערב הוקרה לשרה." והוסיף כמתנצל, כשהוא מביט חליפות בה ובאנשים שישבו מולו: "אני מסכים עם שרה, שמאורעות פרטיים אינם רלוונטים לציבור, אבל" הוסיף בטון עולה ונרגש: " בכל זאת, מותר לי לומר שאני שמח שדרכינו נפגשו." שרה, הנהנה אליו בחיוך נבוך. נראה לי, שהזוגיות עם שלמה החזירה לה את האיזון, שהופר במותו של אריה – שהיה לה אהוב ותומך ומותו המוקדם ערער את עולמה השמור. אני לא שכחתי את מיכאל, המורה הצעיר ואת אהבתה המפתיעה של שרה אליו, שניצתה כמה שנים לאחר שאריה נפטר. הייתי נערה וזו הפעם הראשונה שראיתי סדקים ב'שלמות המורתית' שלה, סדקים שבעדם נשקפה – אישה מאוכזבת וכואבת.

שלמה המשיך בדבריו: "לצד עבודתה כמורה, שרה כתבה ורשימותיה בנושאי ספרות וחינוך וכן מספר 'נקרולוגים', התפרסמו בכתבי-עת שונים. אני חשבתי שראוי לקבץ אותם לספר, שישקף את רוחב אופקיה ואת התקופה. שרה הסכימה להשקיע עבודה לא מעטה בעריכה והגהה והיום אני שמח להציג לפניכם את הספר – 'אסיף', כל-אחד יוכל לקרוא וללמוד ממנו. אני מייחל שמעתה שרה תוכל להתמסר לכתיבת הספר הבא." התכופפתי כלפי פרידה הנחתי יד על כתפה ואמרתי בלחש לאזנה: "הוא 'עשה לה 'תרגיל', זה 'כאילו לא' יום-הולדת". פרידה הנידה את ראשה בהבנה ואמרה בהערכה: "חוכם".

מולנו ישבו חוה'לה וניצה, שהיו לא רק תלמידות של שרה, אלא גם 'מאומצות' אצלה ואצל אריה בעלה המנוח, לאחר שהגיעו עם קבוצת ילדים צעירים ללא הורים, שצורפו לחברת ילדי בית-הספר והוצמדו בקביעות למשפחות של חברי הקיבוץ. לשרה ולאריה לא נולדו ילדים ואף שחוה'לה וניצה קראו להם בשמותיהם ולא – 'אמא ואבא', הם היוו ביחד משפחה, שהתרחבה מאד לאחר ששתיהן התחתנו ושרה ואריה היו ל'סבתא-שרה וסבא-אריה'. מובן מאליו, שהן שותפו ב'מזימה' של שלמה לחגוג לשרה 'ערב הוקרה' במקום יום-הולדת.

חוה'לה, שערה פזור בתלתלים בהירים סביב פניה המלאים, מבטה נע במעגל מאחד לשני, פתחה: "ניצה ואני גדלנו בביתם של שרה ושל אריה ז"ל , הגענו לקיבוץ עם קבוצת ילדים ללא הורים. לנו היה לפחות אחת את שנייה וביקשנו להיות ביחד. אריה ושרה הסכימו לקחת את שתינו, נתנו לנו בית והיו לנו למשפחה. כשלמדנו שיר בכיתה היינו שרות והם שרו איתנו. לא היה אז פטיפון בבית וזה היה לפני עידן הטלוויזיה", הסבירה לצעירים שבקהל. ניצה, שיערה הכהה אסוף ל'זנב-סוס', עיניה מושפלות וארשת פניה מתוחה, הוסיפה בקול רועד ושקט שבקושי נשמע: "השירים ששרנו יחד, מלווים אותי תמיד, במיוחד כשאני בודדת". הסתכלתי בה בתשומת-לב, למה רמזה בדבריה?

‏ינואר 2007

כל הזכויות שמורות למחברת