על הביקורת
מאת חגי קמרט
פרק שני:
האם נכון למחבר לפרש את שירו?
הקדמה
אומרים כי ברגע שנולד שיר ויצא אל אוויר העולם הוא שייך כבר לכל הסובבים אותו.
האומנם?
ומה טיבו של שיר כזה? מה משמעו?
האם מה שכיוון המשורר הוא מה שיש בו בשיר?
או שמא אפשר שיהיה בו אף יותר מזה?
האם ישנם מקרים בהם על המשורר להפעיל שיקול דעת אם לפרש את שירו?
על שאלות אלו ואחרות ננסה לדון ולענות במאמר זה.
דגשים והארות
בבואנו להחליט לגבי שיר מסוים, אם יש לפרשו טרם הוצאתו לכלל הקוראים או לא, עלינו לקחת בחשבון נקודות מסוימות שיש בהן כדי להשפיע על ההחלטה:
1. למי אתה רוצה לכתוב, מיהו ציבור היעד המוגדר כקבוצה מסוימת הומוגנית בציבור (אומנים, פוליטיקאים וכד')
2. סוג אוכלוסיית הקוראים שלך, השכבה שבציבור, הרמה האינטלקטואלית שלו. לשכבות נמוכות? לאינטליגנציה בלבד? למי?
3. טיפוס השיר: אבסטרקטי מופשט או קונקרטי מדויק; כאן ההבחנה תהיה ברורה יותר לגבי מתן פרוש או אי מתן פרוש.
4. סוג השיר: שיר למבוגרים, שיר לילדים, שיר בפרוזה וכדומה.
5. סגנון השפה (מכבדי לשון): מילים חדשות/ ארכאיות, צירופי מילים, חידושי לשון וכדומה. בנקודה זו יש מקום בהחלט לשיקול דעת של המשורר אם להעיר הערות דגשים או פירושים ליצירה או לא.
6. נושא השיר: לפעמים הנושא הוא כזה שהמשורר רוצה בכוונה לסתום את השיר. פוליטי למשל, אישי, מרומז וכו'.
7. סגנון הכתיבה: ארכאי, מודרני וכדומה. כאן יש להפעיל שיקול דעת בהתאם לאוכלוסיה אליה מופנה השיר.
8. טכניקות קישוטים: לדוגמא הכנסת אקרוסטיכון לשיר, הכובל ומגביל אותו למסגרת מסוימת לפעמים גם על חשבון איכות השיר.
דרך המשורר בשיריו
כאן מתבקשות מספר שאלות הקשורות זו בזו ונובעות זו מזו:
1. ראשית, שאלת היסוד מדוע ולמה הוא כותב?
2. מדוע המשורר כותב מין שירים כאלו, שהוא בעצמו יודע שירתיעו את הקורא במילותיהן הקשות או שיכוונו רק לסוג מסוים של אנשים?
3. שאלה עוד יותר חשובה מקודמתה: למי המשורר כותב?
על פי ידיעתי ככותב שירים ועל פי תחושתי, ישנן כמה סיבות לכתיבת השיר או הקטע השירי.
סיבת הסיבות הינה "דחף יצירתי", שיכול לבוא לידי ביטוי הן בכתיבה והן בציור, במוסיקה או בכל תחום אחר. הדחף היצירתי הוא לדעתי מעין רצון לביטוי האני, בדרך של הכרה כלפי עצמך והכלל. כלומר היוצר עושה מעין שיקוף של פנימיותו הרוחנית ולאחר מכן בוחן אותה בעזרת הכלל. אל אותו דחף יצירתי מתלווה, לדעתי, מעין רצון תבונתי, המנווט את המשורר בכתיבתו, מעין סמן המציב לפניו דגשים לכתיבה חשיבתית. כלומר: אם המשורר נתלה באילן גבוה מדי (מילים קשות ביטויים או צירופים קשים), אותו רצון תבונתי עוצר אותו בכתיבתו וכמו מסב תשומת לבו למוקשים הניצבים בדרכו.
הדברים אמורים במעין תחושת בטן או אינטואיציה לגבי אמצעים וצורת הכתיבה. אם הוא ממשיך ועובר מכשולים אלו, הרי פסח על אותו תרמוסטט או כלי בקרה, והביקורת החשיבתית העצמית תופיע בסיום הכתיבה. אם עצרו אותו אותן תחושות בטן, אפשר שיתקן או יערוך שינויים תוך כדי הכתיבה.
לאחר הדחף היצירתי והרצון התבונתי מופיעה "האנליזה החשיבתית העצמית." המשורר מתבונן אל שירו ועורך תיקונים בהתאם לקריאה שנייה ושלישית. בנקודה זו אפשר גם שישאל עצמו עד כמה שירו טוב מבחינת סביבת הקוראים, אליה הוא מפנה אותו. זוהי כבר בחינה חשיבתית לגבי הכלל. מי יקרא? אלו אנשים? מי יגיב? איזה סוגי תגובות? מה סיכויי ההצלחה? וכו'. אלו שאלות שמסקרנות כל משורר המוציא את יצירתו החוצה וגוררות אחריהן את הצורך לתת את הדעת על גורל היצירה העתידית.
ישנן כמה צורות לכתיבת היצירה:
1. כתיבת בטן: המשורר כותב את שבלבו בשפתו שלו, מבלי שום התחשבות או לקיחת גורמים מסוימים בחשבון. לכך הייתי קורא כתיבת בטן טהורה.
2. כתיבה בהזמנה: המשורר כותב את שבלבו תוך שימת לב לפרמטרים מסוימים או דגשים מסוימים שקבע לעצמו, והם נחלתו כמעט בכל השירים.
3. כתיבה לכלל: המשורר כותב למען הסביבה. כלומר השיר הוא תולדה של חשיבה ראשונית, כמעט ללא התערבות רגשית. הנושא נבחר והשיר נכתב מתחת לכותרת שנבחרה. גם בסוג זה ישנן ואריאציות שונות אך העיקרון הוא הכתיבה לאחר ולא למען העצמי. אפשר שהמשורר ישתמש בטכניקות מסוימות אולי אפילו שבלוניות. אין זה אומר שערך השירים יפחת, אך בהחלט קיימת סכנה לכך.
4. כתיבה שבלונית: מעין תבנית ברורה טכנית עם כללים שלה, שלתוכה משתבצים השירים. כתיבה זו עוד מסוכנת מקודמתה מבחינת הפחתת איכות השירים.
המשורר,שירו והכלל
בכתיבת בטן נראה על פניו שסוגי הכתיבה (הסיבות) לא משחקים תפקיד כל שהוא. הכתיבה נובעת מבפנים וזורמת. לפעמים נשלחת לפרסום כמות שהיא לאחר תיקונים קלים. כתיבה כזו תמיד תהיה אישית מחוויותיו של המשורר ובדרך כלל לא בעבור מישהו.
אפשר שכתיבה "לפי הזמנה" תהיה מהירה אך זה עדיין לא עושה אותה לכתיבת בטן. כתיבת בטן חייבת להיות,לדעתי, אמוציונאלית מעיקרה. אגב כתיבה לפי "הזמנה" כמוה "ככתיבה לשמה". הכותב כותב בכורח הנסיבות, במעין אילוץ מסוים במסגרת מסוימת. ההזמנה לא חייבת להיות ממישהו היא יכולה להיות בצורת דחף אובססיבי עצמי לכתיבה יומיומית. הכותב עצמו, הוא זה שמכניס עצמו למסגרת נוקשה של כתיבה.
הכתיבה לכלל מתחלקת לשני סוגים:
- כתיבה לכלל תוך שימת לב לאני והעלתו למקום הראשון.
- כתיבה לשמה, תוך ביטול האני.
באפשרות הראשונה אפשר שעל אף שהכתיבה היא מאולצת, יום יומית, או על פי נושאים מוכתבים מלמעלה, הכתיבה תהיה טובה ואף טובה מאוד ולו רק בגלל שהמשורר רואה את עצמו כיוצר, שכל דין ודברים, ביקורות לסוגיהן, שיכתבו כלפיה, יופנו אליו.
כתיבה לשמה זו כתיבה כדי פרסם. על פי רוב תהיה שבלונית או טכנית מאוד והתרוממותה לרמה סבירה של כתיבה היא בעלת סיכויים קלושים למדי.
סיכום
מבחינת הדברים שנאמרו למעלה מסתבר שבלתי אפשרי לקבוע קריטריונים ברורים לגבי פירוש או אי פירוש שיר ע"י המחבר עצמו, טרם שליחתו לקהל הקוראים. התלות והרצון הם במחבר עצמו, לפי ראות עיניו ושפיטתו העצמית.
מובן שישנם מספר גורמים ,שמנינו לעיל, שעל המחבר לקחת בחשבון בבואו להחליט אם לפרש את שירו או לא, כמו סוג השיר, אופיו, הרכבו, המען אליו הולך השיר, השפה, וכו'.
מכל מקום, המסקנה העולה מן הדברים היא, שיש בהחלט מקום שאפשר- ואולי אף רצוי- במקרים יוצאי דופן, שהיוצר יעיר הערות, יפרש או יאיר בדגשים שונים את שירו, כדי שיובן כהלכה וכדי שיהיה קריא וברור בקרב קהל קוראים רחב ככל האפשר.
כתב: חגי קמרט
