קנון - סיפור בשלושה חלקים
(חלק ג')
שרה ישבה במקומה, הסתכלה כמוטרדת בקהל שחיכה להמשך התכנית ודיברה לסירוגין עם שלמה, שבתחילה נראה כמנסה לשכנע אותה ולבסוף התרצה, התייצב ואמר בטון רשמי: "שרה מבקשת לדבר עכשיו." שרה פתחה בהתנצלות על כך שמדברת בישיבה והוסיפה: "הספר 'אסיף', המכיל רשימות שלי שפורסמו במקומות ובזמנים שונים, יצא עכשיו לאור ב'חג-האסיף'. עברתי על הרשימות, לא שיניתי, רק הגהתי אותן. יש באוסף, דברים שמתאימים לזמן שבו נכתבו ואחרים המתאימים גם לימינו. הסכמתי להוציא לאור את הקובץ הזה, כי יש בו ביטוי שלי ושל דורי והוא מוקדש לזכרו של אריה. ללא הדחיפה והעידוד שקיבלתי משלמה אינני יודעת אם הספר היה רואה אור" היא הפסיקה לרגע והמשיכה כמגלה סוד פרטי: "שלמה מבקש שאתחיל לכתוב ספר נוסף, אבל אינני בטוחה שאוכל". והוסיפה בכאב: "הזיכרון שלי אינו כפי שהיה. יש דברים שאני זוכרת כאילו קרו היום, אבל דברים אחרים נשכחים כלא היו. אומרים לי שזו תופעה מוכרת בגילי, אבל לי זה קשה מאד,כי תמיד יכולתי לסמוך על הזיכרון שלי והנה ישנם דברים שאינם תלויים בי." זכרתי אימרה ששיננה לנו באמונה תמה: 'אין דבר העומד בפני הרצון' – ועתה ראיתי שההכרה בכך שישנן חולשות, שהיא לא תוכל לגבור עליהן בכוח רצונה, זיעזעה אותה. שלמה שהרגיש בכאב שלה, הניח יד מנחמת על זרועה והושיט לה במבט מודאג, כוס מים שעמדה על השולחן. שרה לגמה מהכוס באיטיות וכשסיימה חזרה לדבר בקול רגוע יותר: "דווקא עכשיו אני נזכרת באירועים מהעבר הרחוק, שלא הקדשתי להם מחשבה בעת שהייתי עמוסת עבודה. אני זוכרת את אבי, שהיה דתי-אורתודקסי – חבש כובע שחור לראשו ומתחתיו היו פאות וזקן." היא חייכה כשנזכרה: "אני הייתי ילדה מרדנית ופעילה בתנועת הנוער הציונית, דבר שאמא לא גילתה לו. כשהחלטתי ללכת להכשרה לקראת העלייה ארצה, כבר לא היתה ברירה וסיפרנו לו." היא הפסיקה לרגע את דבריה, הביטה בקהל בחיוך שובב והמשיכה בטון ענייני: "הוא הודיע, שאם אלך להכשרה אגורש מהבית. אני לא ויתרתי כמובן ומאז שיצאתי להכשרה ועליתי ארצה לא היה לי קשר ישיר איתו, אבל עם אמי נמשכו קשרים, בהעלמת-עין שלו ולפני שעליתי ארצה באתי להיפרד מכל המשפחה. אחרי העלייה – התכתבנו וכשהתחילה 'האדמה לבעור' שם, ביקשתי שיעזבו הכל ויבואו הנה. הם לא מיהרו, חשבו שזו עוד תקופה קשה שתחלוף וכשרצו – כבר לא היה אפשרי לצאת משם. אני היחידה ממשפחתי שנותרתי בחיים וכשלקחנו אלינו את ניצה ואת חווה'לה הרגשתי שהן חלק מהמשפחה שלי משם וכך גידלנו אותן". בעייפות רבה נטלה את כוס המים, שהושיט לה שלמה במסירות ולגמה ממנה.
שלמה נחפז להקל עליה בהכרזה: "שרה, עכשיו נעבור להמשך התכנית" והביט אל חווה'לה שהתנערה ופנתה לשרה: "אנחנו נשיר קנון ששרנו ביחד בילדותנו". שרה הנידה את ראשה בהסכמה וחוה'לה וניצה התחילו לשיר ביחד: "הימים חולפים שנה עוברת", ניצה חזרה לשיר את אותו הפסוק, בעוד חווה'לה שוזרת במקביל את חציו השני של השיר: "אבל המנגינה, לעולם נשארת", בכעין ליווי עליז לפסוק המוזיקלי הראשון. כשהתחילו לחזור שנית על השיר, חווה'לה אותתה לקהל בתנועות ניצוח, להצטרף לשירתן. חלק מהנוכחים וביניהם שרה נענו לה והצטרפו לשירה. שרה זימרה ברצינות ובדייקנות, כממלאת תפקיד אחראי ושלמה שישב לידה תופף בידיו על בירכיו בקצב השיר. כשסיימו לשיר, קמה שרה ממקומה, כשידיה דוחפות במאמץ את ידיות הכסא, שהתה רגע לייצב את עצמה ופסעה לעבר ניצה בצעדים איטיים. כשהגיעה רכנה אליה, ליטפה את לחיה ודיברה אליה: "חביבתי, לא תמיד צדקתי, אבל לא פסקתי מלדאוג לך." ניצה נראתה כמתאפקת שלא לבכות וענתה בקול חנוק: "עזבתי את הקיבוץ בלב כבד. אכזבתי אתכם, אבל הייתי חייבת. את כעסת עלי מאד ולא דיברת איתי. זה היה קשה, אבל גם אני עקשנית ולא ויתרתי."
שרה דיברה אל ניצה, כמדברת לעצמה: "במשפחה צריכים לוותר". ניצה הבליגה ואמרה בפיוס: "גם אני עושה טעויות עם הילדים שלי ואני מקווה שהם יסלחו לי".
חווה'לה קמה מכסאה, עמדה ביניהן, נשקה לשרה וחיבקה אותה ביד אחת ובעוד היא כורכת את ידה השנייה סביב מתניה של ניצה, העירה בחיוך: "המנגינה לעולם נשארת." ושתיהן ליוו את שרה בדרכה חזרה למקומה.
ינואר 2007
כל הזכויות שמורות למחברת
