דידי יצאה את ביתו של שלום. דידי חשבה כל הדרך על המחר הזה שהוא דיבר עליו. היא לא רצתה את המחר הזה אז היא הביטה מעלה אל השמיים וביקשה ´בלימחר´, לא היום ולא בכלל שעכשיו יהיה רק ככה כמו שיש לה בלב הלבן שלה המתרחב כל פעם שהוא מביט בה ושואל אם היא עדיין אוהבת אותו אם היא עדיין אוהבת אותו כמו שהוא, שמן ועלוב ועייף. דידי המשיכה ללכת, אפשר לומר עצובה, ופסעה בקצב פעימות כאב הראש שמתגבר כל אימת שהשקר שלה לובש צורה והופך לדידי של שלום. דידי עייפה גם היא אבל מחר שלום יצטרך אותה, כמו שתמיד הוא מתקשר אחרי שבבוקר הוא מרגיש לבד. עכשיו דידי לבד, היא חושבת, עכשיו דידי לבד. מחר כבר הוא יתקשר ודידי תבוא אליו, תטפל. עכשיו אין מחר, אבל. אבל רק כאילו אין, כי כשהשמש שוקעת היא מחר תעלה, ושלום יתקשר ודידי תלך ועכשיו הוא אמר לה לכי, אני עייף.
כשהיא מורידה את הבגדים ושמה על הכסא, היא מביטה בכפות רגליה. תלמים כחולים מציירים צורות יפות והזמן עובר בזמן שדידי מביטה בהם, הזמן עובר. פתאום נהיה קר לדידי, כמו שנהיה קר אצל שלום שלא מדליק חימום שלא מנסה אפילו לאהוב את דידי באמת. אם היה אוהב היה מדליק תנור, מחמם. דידי עדיין עומדת מביטה בכפות רגליה ונהיה לה קר. למה אין לה אומץ להגיד לו שזהו זה, היא לא דידי בכלל, היא רצועות כחולות של זכרונות ילדות שאולי הם עברו יחד שאולי יש להם משמעות כמחר עלום שתמיד נמלט מבין השיניים הצהובות של שלום שמעשן את כל הצהוב הזה שנמלט מבין השיניים הצהובות של שלום שצהוב לו יותר בנשמה מאשר בשיניים או בזקן שנצבע בצהוב מכל העשן הזה. הוא צהוב היא כחול, ואין מחר ממש. אין. כמו שאין אהבה באמת בין דידי לשלום. אין. אולי אם היה מדליק את התנור, אם היה מזכיר את הילדה שהיא הייתה, אם לא היה מתקשר למחרת. יום אחד שלא יתקשר, שישחרר.
היא פעם הייתה ילדה וככה כל האנשים הזקנים שעוברים מולה ברחוב, היו פעם ילדים חושבת דידי. ואיזה ילדים הם היו, מה רצו להיות כשהיו ילדים, מעניין חשבה דידי לעצמה. מחר הוא יתקשר ויזכיר לה לאסוף עבורו תרופות להביא לו סיגריות ולטפל ולטפל. אבל דידי צריכה לטפל גם בעצמה, בדידי שהדם הכחול בה פועם למנגינת כאב ראש מתגבר. על הכסא ישבו הבגדים שמסתירים את דידי. בדרך כלל הם עושים עבודה טובה, מסתירים ולא מגלים דבר, בערך כמו המילים של דידי, בערך כמו האהבה של שלום שלא מדליק שום חימום כי בכלל לא קר ללב קפוא, ככה דידי חושבת. הנה אני מנסה להיות קפואה כמו שהלב של שלום, כמו שהחוסר מרפה שרירים ומעניק את האשליה היפה הזו - אין מה לאבד כבר, איבדת הכל דידי, עכשיו כבר לא צריכים דבר. ככה דידי חושבת ובכסא יושבים הבגדים של דידי ומביטים בה, והם יותר דידי מהשקר שהיא חושבת ומרגישה. מהשקר שהוא דידי של שלום, דידי הלא ילדה.
בלימחר. שלום יתקשר וירצה את כל הדברים הקטנים שלו שהופכים אותו לשלום הזקוק, שכאילו ויתר על הצורך באנשים אבל צריך להחזיק בה, בדידי שהייתה ילדה פעם, זו שהוא צורך. זו שהוא זוכר אבל לא נותן לה לחיות ביניהם. מה כל-כך קשה להזכיר אותה, חושבת דידי, שכבר מזמן קפאה מול הכסא שעליו יושבת דידי האמיתית זו שמוסתרת על-ידי בגדים אבל אין בה כלום. אם אין בה כלום, אין בי, חושבת דידי, ככה כמו מלאך ערום באמצע לילה קר. שלום יתקשר מחר, אבל לדידי אין מחר לא כאילו ולא ממש. היא בהחלט פרשה כנפיים אפשר לומר, ויתרה על אהבה המוחסרת ביום-יום של שלום, בפרטים הקטנים שאולי אלוהים שם לב אליהם ודידי.
היא לא ביקשה הרבה, חשב למחרת שלום, אבל זה היה יותר ממה שהוא יכל לחמם. בשלב מסוים זה נראה כאילו הוא ימות בלעדיה, אולי יבכה, ירגיש לבד אולי. אבל הוא לבש את הסוודר המסריח וירד לקנות סיגריות, מיד איך שהשוטר הודיע לו שדידי מתה בלילה, נמצאה בחצר בבית אימה, היכן שהיא גדלה. האנשים שגרים שם עכשיו מצאו אותה עירומה והזעיקו את המשטרה שביררה פרטים אודותיה עם השכנה הזקנה בקומה מתחתיה, שזכרה את שלום בימיו הטובים. וככה הובלה המשטרה אל לשלום, שישב בדירתו הקטנה, וחשב להתקשר לדידי, עד שהמשטרה דפקה לו על הדלת. הוא רצה לדבר עם דידי, כמו כל בוקר אחרי שהם חושבים כל הלילה על איך זה היה להיות מלא בכל-כך הרבה הבטחות מנצנצות. צדפים שאוספים אחרי השפל. זה ההבטחות, דידי, חושב שלום. ואז הגאות מציפה את התמימות והחשק, כמו מליחות הים מכרסמת בפלדת הלב והכל מחליד. אני ואת קורוזיה, דידי.
שלום ישב בדירה ולא התקשר לדידי, היא מתה, חזר ואמר לעצמו היא מתה מאוד. הכרנו כל החיים, אמר לשוטר, אבל לא גרנו יחד. קשר רומנטי? השוטר שאל. שלום הביט בו. אולי אפילו יקראו לו למשטרה, לתת עדות, לא חקירה כי לא נמצאו סימני חבלה על גופה. קצת תימהונית אם תשאל אותי. אבל אשה בריאה בדרך כלל, ועוד לא כל-כך מבוגרת, ככה מתה בחצר הבית של אימה המנוחה, כאילו חוזרת לילדות, שלום חושב, כאילו עשתה החלטה למות, אתה מבין? שואל השוטר. שלום מבין, ומדליק סיגריה.
אולי אם לא היו גרים ליד הים, נגיד בהרי ירושלים היו מצליחים להביט במה שקרה ביניהם, במה שקשר אותם בצורה אפלה כל-כך אחת לשני ולסוף הצפוי בו דידי כבר לא חשה כאילו היא חיה באמת. היא הרגישה שהיא רוח רפאים. ההיא, ההיא שהיא הייתה הפכה לרוח רפאים ונותרה כמרחפת על פני רוח הדברים, על פני שלום ודידי שלא היו כבר מה שהם הבטיחו להיות, לא לעצמם ולא לים. זה הרי קרה מזמן, אבל הים זוכר.
דידי, ממש לפני שהלכה עירומה את הרחוב עד בית אימה שהיה ביתה, החצר המוגנת של ילדותה, התקלחה בשקט כמו תמיד. כמו תמיד היא שמעה את זעקת המיים. הם צורחים לי באוזניים, חשבה דידי ושמעה את זעקת המיים, כמו תינוק בצליל גבוה בין מפלי המיים הניטחים על ראשה. זה תינוק המיים הבוכה הזורם אל בטן אימו חזרה, אל הים. דידי זוכרת את התינוק הקטן שהיא אחזה בין ידיה באותה חצר כשהיא הייתה כל-כך צעירה ושלום מבוגר ממנה, אבל לא בהרבה. הוא צעק ושלום כיסה אותו בשקית, ושניהם שמו אותו בתוך קופסא כשהוא הפסיק לצרוח ושלחו אותו לים, כמו ששלום אמר. אף אחד לא היה מבין, שלום אמר והיא הסכימה כמו שילדה אשה פוחדת יותר מהכל לוותר על הגבר הראשון שלה. אבל היא וויתרה על עצמה. עכשיו במקלחת האחרונה היא מבינה מה התינוק אומר לה, הוא קורא לה שתבוא, כי היא לא תוכל להיות דידי, לא של פעם ולא בכלל. היא מקסימום יכולה להיות דידי של שלום השמן והעייף והעלוב שאמר לה לשים את התינוק שלה בתוך שקית. ואיך שכאבו לה השדיים אחר-כך, איך שהיא סבלה בשקט, כשאמא שלה אמרה לה שהיא השמינה מאוד, ושכדאי שהיא תרזה.
ואז הבגדים התחילו להסתיר את השומן ואת הרזון הדיכאוני לאחריו ואת הניתוח, שלא יהיו יותר תינוקות שעשתה אחרי הצבא, ואת המבט החורץ של שלום, שלא יכל לוותר עליה וגם לא להתקדם וגם לא לרפא. והכחול של הים השתלט ורצה בה, והמיים במקלחת שטפו את הצרחות מתוך ראשה, ובלימחר בלימחר, בבקשה תעשה שלא יהיה מחר, כאילו אין מחר בכלל בין שנינו. כאילו ששלום לא ירצה בי יותר, והים לא תקרא לתינוק שלי, והתינוק שלי לא יצרח את זעקת המיים המוכלים במי שאין לה שום עתיד.
שלום נסע למכון המשפטי לזהות את הגופה. היא הייתה כחולה, כמו התינוק, סגולה ויפה. כמו פסל. הוא הביט בה וביקש ממנה סליחה, או ככה לפחות חשב שהוא עושה. היא נראתה לו שקטה יותר, שהשקר כבר לא כלוא בה או בו. אולי הייתי צריך להגיד תודה, חשב אחר-כך בדרך הבייתה, הדליק עוד סיגריה והביט אל הים.
