"אוטובוס"

 

 

 

                                                                        "אוטובוס"

                                                              מאת: אילנה קוסטיקה

                                                       סיפורים קלילים מחיי היומיום.

 

 

 

כשהמכונית שלי והכיס שלי ביחד איתה שבקו חיים, חזרתי לאוטובוס.

דווקא מהאוטובוס יש לי זכרונות נעימים.

 

בזמנים אחרים, בנסיעות ארוכות יותר, סרגתי ורקמתי גובלנים באוטובוס.

לפעמים אפילו אכלתי בו סנדוויצים, קראתי עתונים וספרים, הקשבתי לקולות האנשים והתבוננתי בנופים.

המון פעמים נרדמתי בו, מתעוררת בצוואר תפוס, הרחק ממקום היעד המקורי שלי. פעמים רבות קמתי לנכים, קשישים ונשים הרות בשמחה

מהולה בעצב, על צעירים שמפנים מבטם ל"נוף". אך יותר מכל, היה לי שקט של חוסר-לחץ, כי השליטה על הזמן אינה שלי, ומישהו אחר לוקח אחרייות מקצועית על החיים ועל המראות שנשקפים מחלון הנהג, שמסנן במקומי מלמול חרישי של רוגז על זה שעקף אותו, מנענע בראשו בצער על נהגי מכוניות דוהרות ברמזור אדום מלא.

 

עכשיו אני שוב באוטובוס שיביא אותי ליעדי, ואלמלא הפחד מפיגועים וה"סבלפון", החוויה יכולה היתה להיות כמעט מושלמת.

 

טוב, אז נכון שגם אז לעיתים, אבל רק לעיתים, היה רעש בלתי נסבל של קבוצות נערים רעשנים שדברו בקולי-קולות, הניחו רגליים על הכסאות, נשפו עשן לכל עבר והרגיזו את כולם. מאז, כבר אסור לעשן באוטובוס, רק פריקים מניחים רגליים על המושבים. את מקומם של המרעישים תפסו ה"סבלפונים" בבליל  צלצולים ולחנים. את מקומו של כל נער שלישי שאמא מסיעה למחוז חפצו, תפסו שלושה עובדים זרים ולכל אחד מהם ה"סבלפון" הפרטי שלו, בבליל שפות וקולות.

ואני יושבת, מתבוננת מלאת פליאה, רוצה לחלוק בחוויה ולא יכולה, איך באוטובוס אחד, ארוך וצר, באופן מדהים יושבים נציגים מחצי עולם ומפטפטים בטבעיות מפליאה בסינית ורוסית, תאילנדית ואנגלית, ערבית ועברית, צרפתית וספרדית, פיליפינית וקריאולי.

 

 

כך חזרתי אליו שוב, לאוטובוס שלי, מוצאת בו זכרונות ושפע חיים, כמו בבואה של שוק הכרמל: צבעוני, הומה, חסכוני. כאן אני לא צורכת ביטוחים, מוסכים או נוזלים יקרים. נכנסת מסתלבטת ובצעד אחרון בדלת האחורית חוזרת לשגרת החיים המטורפת.

 

 

 

כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.