אף פעם לא בכה

לא בכיתי במשך שלושים ושלושת שנות חיי.
לא בכיתי כשהייתי בן שלוש, כשאימא ואבא נסעו במכונית ההונדה הכסופה לחתונתו של קרוב משפחה, המכונית שבנתיב הנגדי סטתה מהכביש והתנגשה חזיתית במכונית הורי. הנהג השיכור נשרט קלות. אבא נהרג מיד, ולאימא נגרם נזק מוחי בלתי הפיך, היא נשארה נכה עד יומה האחרון.
לא בכיתי כשהייתי בן שמונה, כשביום ההורים בבית הספר חברי לכיתה ראו את אימי בפעם הראשונה. היא הייתה מרותקת לכיסא גלגלים וראשה נטה לצד ימין בצורה מוגזמת. הפכתי לבדיחה של בית הספר.
לא בכיתי כשהייתי בן שלוש עשרה, כשאת חגיגת הבר מצווה שלי חגגנו בבית לבד, אני אימא וסבתא, מצבנו הכלכלי היה גרוע. וגם כך איש לא היה מגיע, כי לא היו לי חברים.
לא בכיתי גם כשהגעתי לגיל תשע עשרה, כשכל הפלוגה עומדת במעגל ומתבוננת בי כשהמפקד עושה ממני צחוק. מכריח אותי לרוץ בתחתונים, ולהזיז את הידיים כמו תרנגולת, רק משום שדיברתי עם אימא בפלאפון באמצע שמירה.

אפילו לא דמעה.
לא בכיתי גם כשהתבגרתי ובגיל עשרים וחמש אימא נפטרה ממחלת הסרטן שממנה היא סבלה במשך שנים. האמת היא שאף הוקל לי לראות את פנייה שלוות נטולות יגון, לאחר שנים של סבל בלתי נגמר.
לא בכיתי גם בגיל שלושים כשרותי חברתי הראשונה, החליטה יום אחד להשאיר אותי לבד חסר כל. ללא סיבה, ללא זיכרון, רק תמונה ושיברון לב.

אתמול בכיתי בפעם הראשונה במשך שלושים ושלושת שנות חיי.

אני בוכה כעת כשאני כותב את המילים הללו. אשתי, האישה היחידה שהכירה אותי, אהבה אותי באמת ובתמים, היחידה שהבינה את הכאב המסתתר בנבכי נשמתי במשך כל אותן שנים ארורות, נפטרה.

בבית החולים כשהרופא הנחית עלי את הבשורה האיומה, פני איבדו את צבעם, ליבי הפסיק לפעום, חיי איבדו את ערכם, אך עדיין עיניי נותרו יבשות.

אך כאשר הוא הראה לי את אשר הותירה לי אישתי, הסכר נפרץ. 

נולד לי בן, עונג שמו, ומאתמול אני לא יכול לעצור את הדמעות.