אמא שלי אמרה לי שיום אחד אני אדע מה אני רוצה לעשות בחיים, שזה חבוי במעמקי ליבי.
הייתי ילד חסר סבלנות ולא היה לי חשק לחכות ל- "יום אחד". שאלתי את אבא שלי איך אני מוצא את מה שבמעמקי ליבי והוא מלמל מתוך העיתון משהו שנשמע כמו "כשתגדל תבין"
גם לחכות שאני אגדל לא רציתי אז ניגשתי לאחותי "איך אני מוצא את מה שבמעמקי ליבי?"
היא ציחקקה ואמרה " נסה ניתוח לב פתוח"
אז ניסיתי.
עליתי על האופניים ונסעתי לבית-חולים.
פקידת הקבלה הסתכלה עליי מבעד למשקפייה העבים עם מבט מפחיד ואף מעוקם כאילו הריחה משהו מסריח, בדקתי מהר שלא דרכתי על שום דבר, והסתבר שלא.
"אתה רוצה מה?"
"ניתוח לב פתוח" חזרתי על דברי ברצינות גמורה "ואם אפשר אז לעשות אותו מהר כי אני צריך לחזור הביתה בזמן לארוחת ערב"
היא המשיכה להסתכל עליי באותו מבט "בשביל מה אתה צריך ניתוח לב פתוח?"
"כי אני רוצה לגלות מה יש במעמקי ליבי" מה, יש סיבה אחרת?
אנשים התחילו להתאסף מסביב והיה להם אותו מבט כמו לפקידה, מתוכם יצא אדם בחלוק לבן, הסתכל על פקידת הקבלה, הפנה את מבטו אליי החזיר את מבטו אלייה ושאל "הכל בסדר פה?"
"מי אתה?" שאלתי
"ברוך, אני רופא כאן בבית החולים"
"יופי אז אולי אתה תעשה לי ניתוח לב פתוח?"
ברוך הרופא הסתכל עליי במבט של פליאה שהפך לכעס:
"איפה ההורים שלך ילד?"
זו הייתה שאלה של מבוגר שכל ילד ששמע אותה ידע שהגיע הזמן להסתלק מהר.
"חכה רגע ילד אני רק...." אבל לא נשארתי שם לברר מה הוא רוצה. יצאתי בריצה מבית החולים אל עבר המקום שבו השארתי את האופניים.
רצתי הכי מהר שיכולתי עד שכבר יכולתי לראות את האופניים מרחוק ואז לרגע הבטתי לאחור לראות אם מישהו רודף אחרי ולפני שהספקתי להסתובב חזרה... בום! נחבטתי במשהו.
לא האמנתי שדווקא עכשיו שרודפים אחרי אני נתקל בעמוד או בספסל או ב... מה זה היה לעזאזל?
לא הייתי בטוח מה זה היה כי זה עמד אליי עם הגב אבל כשזה הסתובב ראיתי שזה הוא בעצם ליצן.
למרות שהייתי ילד קטן ולא הבנתי הרבה בבתי-חולים ובליצנים ידעתי ששניהם לא קשורים.
הסתכלתי עליו, הייתה לו סיגרייה דלוקה ביד, ובידו השנייה החזיק סנדביץ. קופסת סיגריות ביצבצה מתוך כיסו. פתחתי את הפה ומיד סגרתי אותו, לא ידעתי איך פותחים שיחה עם ליצן. למזלי הוא ידע איך לפתוח שיחה עם ילדים קטנים.
"אתה בסדר ילד?"
הרגע נסעתי שעה באופניים בשביל לעבור ניתוח ולגלות מה יש במעמקי ליבי, במקום זה פקידת קבלה עם משקפיים גדולות ורופא בשם ברוך רודפים אחרי, בנוסף לזה הרגע נתקלתי בליצן שמעשן
האם אני בסדר? "כן, אני בסדר"
"יופי, אבל אם היית שובר רגל או משהו אנחנו מאוד קרובים לביה"ח ככה שזה לא היה בעיה" הוא צחק.
אני דווקא חשבתי שזה לא מצחיק כשבן אדם נפצע
אבל יותר עניין אותי "מה אתה עושה בבית חולים? אתה לא רופא אתה ליצן"
"מה שמים לב?" הוא צחק.
אני דווקא לא הבנתי איך אפשר לא לשים לב שהוא ליצן
"קהל קשה הא? טוב, אני ליצן שמשחק ומשעשע ילדים שחולים במחלות סופניות ונמצאים כאן בבית-החולים. למשל היום אני במחלקה של ילדים שסובלים ממחלה גנטית נדירה שגורמת לריאות שלהם לקרוס"
"מה?"
"עוד מעט הם ימותו כי החלק בגוף שלהם שנושם לא יעבוד יותר"
"ואתה מרפא אותם?"
"לא הקשבת לי? הם הולכים למות ואך אחד לא יכול לרפא אותם, גם לא הרופאים, אני רק משחק איתם ומשעשע אותם, שירגישו יותר טוב"
"למה אתה לא משחק איתם עכשיו?"
"אתה שואל הרבה שאלות, אתה יודע?" הוא שאף מהסיגרייה, הוציא את העשן והמשיך "כרגע אני בהפסקת סיגרייה"
"למה ירדת לכאן להפסקת סיגרייה?"
כי אסור לעשן לידם, זה עלול לפגוע בהם, אפילו לגרום להם למות"
"אבל אמרת שהם הולכים למות בכל מקרה"
"נכון,אמרתי"
חשבתי קצת "גם בך הסיגריות פוגעות?"
"כן"
"וגם לך הן יכולות לגרום למות?"
"אולי"
נגמרו לי השאלות ועדיין הייתי מבולבל לגמרי
"ואתה, מה אתה עושה פה?" הוא שאל
"אני? אני באתי לגלות מה יש במעמקי ליבי"
"אהה, והאישה הזאת והרופא שרצים לכאן הולכים לעזור לך לעשות את זה?"
הסתובבתי וראיתי מרחוק את ברוך הרופא ופקידת הקבלה רצים לכיוון שלי.
הסתובבתי חזרה והסתכלתי על הליצן שהתחיל לאכול את הסנדביץ שלו "אני עדיין לא מבין מה ליצנים עושים בבתי חולים"
"גם אני לא" הוא ענה בפה מלא
שיחררתי "ביי" חטוף והתחלתי לרוץ אל עבר האופניים שלי, מאחורי שמעתי "ביי ובהצלחה" נבלעים בין פירורי לחם ונקניק.
שנים אחרי זה, קיבלתי הצצה קטנה אל תוך ליבי שהספיקה לי כדי להבין מה אני רוצה לעשות בחיים,
אבל כבר אז הבנתי שאי אפשר לפנות לרופאים או ליצנים כדי לגלות את מה שחבוי במעמקי הלב. אבל מי יודע, הרי הייתה זו הבנה מנקודת מבט של ילד.
