חבר של יום כיפור

יום כיפור הוא יום מיוחד מאוד בשבילי. התפילות בבית הכנסת, בקשת הסליחה מחבריך ומאלוהים, סליחה לאלוהים על כול אשר עשה, חשבון נפש, ואפילו הצום עובר לי בקלילות יתרה. אך יותר מכול אני מחכה להליכה בשכונה. כולם הולכים. מאמינים, לא מאמינים, שומרים, לא שומרים. כולם משתתפים בהוויה של צעידה ביום כיפור שהפכה ממנהג דתי של איסור נסיעה למנהג חברתי של חיבור כוללני.

ישנו מושג אצלנו בחברה, "חברים של יום כיפור". אלו חברים שגרים באזור המגורים שלך שעם הזמן ניתק הקשר איתם מסיבה כלשהי, והאיחוד המרגש מתרחש בזמן הצעידה. הסיבה שפגישה זו מיוחדת ונדירה בחברה  היא משום שאין התחייבות מכול סוג שהיא. אתם נפגשים, משוחחים, מעלים זיכרונות נשכחים, ובסוף השיחה אתה ממשיך בדרכך כי זה מה שעושים ביום כיפור, ממשיכים ללכת. אתה יכול בכול שלב של השיחה להפסיקה ולהמשיך ללכת, ואיש לא יעיר לך כמה חסר נימוס אתה. מה עוד שאינך חייב ליצור עימו קשר בהמשך, הרי אין ברשותך פלאפון ואינך יכול לרשום את מספרו, גם אם ייתן לך אותו תמיד תוכל לומר ששכחת.

דני היה "חבר של יום כיפור", אבל מסוג שונה. הוא היה חברי הטוב ביותר בתיכון, היינו בלתי נפרדים, ממש אחים בדם. אך עם הזמן ובמיוחד בצבא, ניתק הקשר. הוא היה בקרבי, אני הייתי קרבי בבית, הוא השתנה, ואני נשארתי כפי שהייתי שזו לא מחמאה מי יודע מה. מה שגרם לניתוק הקשר לגמרי היה מות אביו. זה קרה ממש לקראת סיום השירות, כול אחד הלך בדרך שונה. היינו לקראת היפרדות סופית, ולא התראינו כבר חודשים. שמעתי על האסון מחבר משותף, הוא אפילו לא סיפר לי על כך. לא ידעתי מה לעשות, מצד אחד אני חייב לבוא, אבא של דני מת, אך מצד שני האם הוא רוצה אותי שם, כנראה שאיני כבר חלק חשוב בחייו משום שאפילו לא סיפר לי על כך. בחרתי בדרך הקלה, פרידה מוחלטת. אפילו לא התקשרתי.

עכשיו שעיני פגשו בעיניו, הבנתי כמה נוראה הייתה טעותי. לא משנה כמה זמן עבר, לא משנה אם לא דיברנו במשך חודשים או שנים, היית צריך להיות בשבילו שם. רק להגיד "משתתף בצערך", לחבק אותו, להביט בעיניו הבוכות ולבכות יחד איתו. זה מה שחבר אמיתי היה צריך לעשות. אך אני אבדתי את המושג הזה איפשהו באמצע הדרך, חבר טוב הפך לחבר של יום כיפור.

התקרבתי לעברו וידי רעדו. לא יכולתי לשער מה תהיה תגובתו, האם יכעס, האם יפנה את עורפו, האם יחייך לעבר חבר ותיק, או יתנהג כאילו אינו מכיר אותי כלל.

"שלום", אמר בגוון קול חיוור, "שלום" עניתי חזרה. שתיקה. הרגשתי את הדמעות עומדת על קו הזינוק, אך עצרתי את ירית הפתיחה, אני לא מוכן לכך. מצבו היה דומה, ידעתי זאת, זאת הייתה שאלה של מי יישבר ראשון. הדמעה בעינו זלגה באיטיות מקפאיה, אחריה הגיע המבול. חיבקנו אחד את השני בעוצמה, הוא תפח על גבי כאומר "אני לא מאמין שלא באת", ואני החזרתי בתפיחת תגובה, "אני אידיוט". עמדנו כך מחובקים במשך שניות, דקות, שעות, למי אכפת. מסביבנו לא היה איש, לפחות כך הרגשנו. אני ודני, חזרנו לימים ההם שבהם היינו אחד. לפתע לפיתתו התרככה עד ששחרר את כתפי לגמרי. הוא הביט בי לרגע קט, מבטו חודר את גופי, הבחנתי בכעס שהציף את פניו בפתאומיות, הוא הפנה את גבו אלי והמשיך האלה.

הבטתי בגבו כשהלך, לא מסוגל להוציא הגה, משותק. מחכה שיסתובב, שיביט בי עוד פעם אחת, אך הוא לא הביט לאחור. הפכתי לחבר של יום כיפור גם בשבילו.