בין הצללים

"...בין הצללים והסדינים, בין מגעים כואבים ללטיפות ריקות, יש את המילים שלך, הן תמיד מאוד מדויקות, אתה סוחף אותי למחוזות אחרים, אני לא רוצה להיות שם. אתה לוקח אותי ביד איתנה ומנווט את דרכך בי, חורש, עודר ומזבל, ומקווה גם לנטוע, ואני במרדנות אין קץ, מחזירה אותך כל פעם למגירה. סוגרת ואוטמת אותה, עושה עצמי לא זוכרת, לפעמים שוכחת לזכור את השכחה הזאת, ואתה חוזר בדיוק ברגעים האלה ומעמיק את מוט האוהל. ואני בכלל לא רוצה להיות שם. יש בך הבטחה שלא תקוים לעולם, אתה רק ציפוי בלי תוכן והכאב הזה, ממכר.

אתה יודע, לכן אתה כאן, לכן אתה חוזר כל פעם מחדש, פוסע על אותן האבנים, מייסר באותם המגלבים, פוצע את עורי ומתפוגג בניכור בלתי נסלח, בין ערפילי יומך, ואני נותרת עם טעם מר בפה ואין לו מענה.

אני רוצה לעקור אותך מתוכי, למחוק את שרידי זיכרונך, לבטל את קיומך בעבר, בהווה ובמה שנראה כעתיד, לשכוח שאי פעם הכרנו, לרפא את הפצעים, למחוק את הצלקות, להחזיר לעורי את מראהו הבתולי ולחיות אחרת"...

נפגשנו אתכם שוב כמו תמיד, בפאב הומה, מוסיקה, אלכוהול, אוירה קלילה.

שתיתי, לא מספיק כנראה, המכתב שהכנתי לך צרב את עורי, שמרתי אותו קרוב לליבי.

דברנו צחקנו, ואני לא איתכם, הגוש הזה בפנים לא עוזב, "מה אני עושה כאן..." רציתי ללכת,

פתאום דברתם על סקס, העלתם רעיונות לרביעייה או משהו, ככה לגוון, נמאס מהשגרה. תחושת הבחילה החלה לטפס בגרוני, "את יודעת אני מתה עליך" לחשת לי " גם אני אוהבת אותך מאוד יקירתי, אבל... את לא חושבת שזה לא מתאים? תחשבי על זה רגע" מבט הססני נשקף מעיניך ובסומק קל הודת בפני שאולי באמת זה לא המקום והזמן לדבר כזה. הרעיון נמוג.

אתה כמובן מאוד התאכזבת, חשבת שהפעם הצלחת לגרור אותי למקומות ההם, תכננת שאולי דרכה, דרך חברתי הטובה, תצליח להפילני בפח. כל הזמן נגעת בי, נישקת אותי, עשית רושם כאילו התגעגעת אלי, וקיפאוני אינו מרפה, האבן הזאת בפנים גדלה, מצד אחד אני כל כך רוצה להאמין לך ומצד שני אני יודעת. כמה רציתי ללכת משם.

יצאנו לגשם, התנשקנו והבטחנו להיפגש השבוע לקפה – שיחת בנות. נכנסתי איתך למכונית הדממה המעיקה לא שיפרה את מימדי הגוש, הדלקת רדיו, שלא הפריע לרעשי ליבי הנשבר להחריש את אזני.

החדר הזר היה מנוכר מתמיד, הערום, המגע, הכאב, הרחיקו אותי ממך, כשהיית בי בעוצמה שידעה ימים טובים יותר, רציתי ללכת, שוב.

השתקפות הדמויות במראות סביב נראתה לי הזויה, כמו בסרט – ואני לא שם.

בחמש לפנות בוקר הערת אותי, צריך ללכת.

נפרדת ממני בנשיקה קטנה – ללא מילים.

איך הגעתי הביתה אני לא זוכרת, הורדתי את בגדי ועמדתי נצח תחת המים הרותחים, להוריד את כל שרידך ממני, לקלף את העור שהיה במגע עם עורך, לעקור את כל סימנך בי.

מתחת לשמיכה החמה במקום המוגן שלי, נזכרתי, המילים שכתבתי לך, ננטשו שם בחדר הזר,

כיתומה

נרדמתי.