יאללה מכבי

כדורגל זה מחלה, באמת שכן. פעם בכמה ימים אני קורא כתבה על אוהד כדורגל שחטף התקף לב מצפייה במשחק. לדעתי לפני שידור משחק צריכה להופיע אזהרה לצופים, "כדורגל מזיק לבריאות", "כדורגל עלול לגרום לפרימת מיתריי הקול", או לכול הפחות, "מחקרים הוכיחו כי 66% מהתקפי הזעם עד גיל 45 הם על שופט הכדורגל".

כדורגל נותן לגיטימציה לכול כך הרבה מנהגים רעים, לצעוק, לקלל, לעשן, לפצח גרעינים, לזרוק דברים על הטלביזיה, לזרוק טלביזיה על דברים ובקיצור להתעצבן עד אשר עשן קיטור מפלס את דרכו מהאוזניים. ישבתי עם אבא שלי במשך תשעים דקות (לא כולל זמן פציעות) וראיתי כיצד אדם מבוגר, קשה יום, מוציא עצבים שאגר כול הילדות לעבר מרקע הטלביזיה. אפשר לומר שזו הייתה מן תרפיה בשבילו, במקום לבזבז מאות שקלים על פגישה עם ספה של פסיכולוג, הוא סיפר לשחקנים ולשופט איך הוא מרגיש, כמה רע לו בעבודה, ומה הוא חושב על הממשלה על הספה שלו. פריקת אגרסיות. בין יתר המשפטים שהוא ירה בקצב מסחרר לכיוון הטלביזיה, כולל כמה שאריות גרעינים שחורים אשר ליוו את המילים בדרך אל הטלביזיה, "זבל של שחקן, אני בעצימת עיניים מכניס את זה", מזל של השופט שיש לי כאבי ברכיים, כי אם לא היית בועט אותו ישר לחריע", "למי אתה מוציא צהוב יא שמאלני מניאק" ו"מי זה הזר הזה? מבאים לפה פועלים תאילנדים שייקחו לנו את העבודה והוא פס לא יודע למסור, תחזור לאוקרינה יא אפס". ואני עוד חסכתי מכם את הגסויות שאפילו בכנסת היו מתביישים לשמוע אותם. ניסתי לדבר איתו במהלך המשחק, ליצור קשר כלשהו, אבל הראש שלו לא זז מן המסך, פרט לפעמים הבודדות שבהן היה צריך למלא את ידיו בגרעינים מחדש.

תהייתי מדוע אי אפשר ליהנות מכדורגל, מדוע אי אפשר לשבת ולמחוא כפיים כשהקבוצה טובה, להחמיץ פנים שהיא שווה לתחת, ולאחר מכן להמשיך בחיים. להתנהג כאילו הסתיים משחק כדורגל ולא מלחמת קיום. כי אחרי הכול התפקיד של הכדורגל הוא לגרום להנאה, לא פחות ובטח שלא יותר.

אחרי זה מתפלאים מדוע נשים חיים יותר, הרי הספורט היחידי שהן רואות, לא כולם יש כמה לסביות שמתות על כדורגל, הוא תחרות ריקודים בערוץ 2 או כוכב נולד 72. הם לא נשאבות לתוך הדפרסיה שהכדורגל מנחית על צופיו. וגם אם הם כבר צופות במשחק, הכול בנינוחות, בעדינות, בקלילות, הכול בנשיות.

אז למה אני אוהב כדורגל אתם שואלים, כי לפעמים הקבוצה שלי מנצחת. וכשהקבוצה שלי מנצחת הקבוצה השנייה מפסידה. אין סיבוכים מיותרים, אין מצב שכולם מנצחים, זה או אנחנו או הם, שחור או לבן, מיקי או יונית, ליכוד או מערך, אין קדימה בכדורגל. וכשאני מנצח והאחר מפסיד מתפרצת השמחה הגדולה מכול, השמחה לאיד.

מימיי הביניים ועד ימנו אנו, לא נמצא אושר צרוף כמו השמחה לאיד, ובכדורגל הכול מתפרץ החוצה. כשהקבוצה שלך זוכה באליפות, אתה שמח שניצחת אבל מה שעושה אותך מאושר באמת הוא שהאחרים נכשלו, ניסו ונכשלו.

אז בתור גברים אנחנו מעדיפים לחיות בכמה שנים פחות רק כדי לחוות כמה שניות של אושר אמיתי. אושר מן השמחה לעד.