שתיקת הים.

נעמדתי מולו, חסרת אונים, תולה בו מבטים שואלים,
התקרבתי אליו בצעדים מהוססים, שואפת עמוק אל ראותי את ריחו הממכר, עדיין שומרת מרחק, מביטה בו בכאב,
הוא, הוא שהיה שם תמיד, כשכאב, היה שם תמיד ולא אמר דבר, ראה אותי נחתכת מבפנים, לבדי, מתחננת לעזרתו, דבר לא עשה, הביט בי חזרה במבטו התכול והכאוב ונתן לי ללכת, לאבד את עצמי,

התקרבתי צעד נוסף, ועוד אחד, וכבר יכולתי לחוש אותו בכפות רגליי, במין קרירות נעימה, התיישבתי לצידו, לוקחת עוד שאיפה אל ראותיי, ומריחה את ריחו המלוח סביבי, בתוכי, שותק,
צעקתי עליו, אליו, שאלתי אותו איפה הוא היה כשרציתי אותו, כשהפסיקו לשאול אותי מה אני רוצה, כשהכאיבו לי בלי לבקש, כשביקשו ממני להנות, כשבכלל לא רציתי, כשהכו אותי עמוק בפנים, כשחתכו אותי, את תוכי,כשנכנסו אל תוככי, בלי לבקש,

צעקתי אליו, אל הים שלי, אל הכוכבים שמעליי, אך הוא שתק, לא רציתי שישתוק, רציתי שידבר, שיסביר לי, שיסביר לי למה כואב לי עכשיו, למה הוא לא היה איתי כשרציתי?

הוא שתק.

 יוני 2004.