בית קטן בערבה

מעולם לא הרגשתי חסר משמעות וקטן, כפי שהרגשתי באותו הרגע בו הבולדוזר פגע בביתי שוב ושוב עד אשר לא נותר ממנו דבר מלבד גרגרי אבק דקיקים.

לכול אדם יש חפץ כלשהו אליו הוא מחבר רגשות, זיכרונות, תקוות. החפץ הופך לסרט דומם המתעורר לחיים בכול פעם שאנחנו מאפשרים לו בעזרת הדמיון. הבית של היה החפץ הזה.

הבית שלי היה דחוס בזיכרונות. עוד מימו של סבי, אשר אדמת הבית אשר עמל על בנייתו במשך זמן כה רב הייתה ספוגה בדמו וזיעת אפו. סבי הגן על משפחתו באותה תקופה מפרעות הערבים בארץ, ביתו הפך למבצרו. הוא תמיד נהג לספר כיצד התחבאו כולם מתחת למיטתו במשך שעות כשרעש הכדורים חודר מבעד לדלתות הבית. נורו לעבר הבית אלפי כדורים, והוא נותר עומד, איתן. "העץ שבניתי ממנו את הבית היה מברזל", היה אומר בחצי חיוך. לאחר שנים כששיפצתי את הבית גילתי מקבץ חורים שנותרו על ידי הכדורים שנורו, השארתי אותם שם, כדי להעצים את הזיכרון. בבית זה נולד אבי, שם הוא החל את חייו מתינוק חסר ישע לילד רב מעללים, לחייל עם עיטורי גבורה ועד לאבא עם חולצת "האבא הכי טוב בעולם". בבית זה הוא גידל אותנו, אותי ואת שתי אחיותיי, לימד אותנו את ערכיו, שיתף אותנו בסיפורי גברתו של אביו ושלו, קשר אותנו לבית בקשר של יפרם לעולם, עד עכשיו.

כששאל אבי מי ימשיך לחיות בביתנו כשיגע זמנו, מי ימשיך את המורשת, לא השארתי לאחיותיי סיכוי. קפצתי ממקומי והודעתי בקול סמוך ובטוח שהבית הזה יהיה שלי, אני אשא את הלפיד, כעת תורי ליצור בו זיכרונות חדשים.

קיימתי את אשר הבטחתי. גידלתי בבית זה את ילדי, העברתי להם את כול אשר נצבר בין כותלי בית זה במשך שנים, העברתי להם את הקשר שהעובר אלי. אך הנוער של ימים אלו אינו מעוניין בזיכרונות מעץ או במורשת משפחתית, יותר מעניין לגור בתל אביב שם "הכול קורה" הם טענו. אז נשארנו בו לבדנו אני וצילה.

ועכשיו העירייה החליטה למחוק הכול. "זמנים משתנים אבנר", אמר לי פקיד העירייה שהבטיח לפצות אותי בכסף רב, "העולם מתקדם, אין מקום עוד לבתים כאלה". אין עוד מקום לבתים שמחזיקים מעמד בפני מטח יריות, איתני הטבע, ילדים שובבים? בהחלט זמנים משתנים.

כמובן שבתחילה נאבקתי מולם, צילה תמכה בי וחיזקה אותי בכול פעם שנפלה רוחי אל מול הלחצים הבלתי פוסקים שהפעילה עלי העירייה. "בגללך השכונה הזאת לעולם לא תתקדם", "בגללך כולם מפסידים", אתה רק דואג לאינטרסים שלך". רצו לבנות קניון שעל הזיכרונות שלי ימכרו בגדים, על גופתי. כשצילה נפטרה לא נותר בי עוד כוח להיאבק, לבדי לא החזקתי מעמד. ילדיי ביססו את חייהם בעיר, מגדלים לי נכדים קטנים. הם רצו שאעבור לגור לידם, אראה את החיים בעיר, איך העולם התקדם, איך נכדיי גדלים. ואני רק רציתי למות בביתי.

עכשיו כשידי אוחזות באבק שנותר מביתי, דמעות מציפות את עיניי, אחיותיי, ילדיי ונכדיי מחבקים אותי בחוזקה, הבנתי שאבדתי את הזיכרונות לתמיד. הזיכרונות יישארו חקוקים במוחי לנצח, אך לא נותר הדבר אשר יעורר אותם לחיים כבעבר. "זמנים משתנים, רבקה", אמרתי לאחותי בעצבות, "זמנים משתנים".