יצירות אחרונות
הסוס המיתולוגי (1 תגובות)
צביקה רז /שירים -05/01/2025 09:07
חלום ערב טופח על פניו / לבימת הדיון על חלומות ומעשים / יאנוש קורצ'אק (3 תגובות)
דני זכריה /שירים -05/01/2025 07:23
ועוד מעט (4 תגובות)
אודי גלבמן /שירים -05/01/2025 05:58
בֵּין זְהִירוּת לְחָלוֹם - לבמת הדיון של נורית🌹🌹🌹 (7 תגובות)
שמואל כהן /שירים -04/01/2025 21:25
והיינו מתנשקים (6 תגובות)
זיו כץ /שירים -04/01/2025 18:25
ה - 4.1 היום לפני... (4 תגובות)
אלה לי /שירים -04/01/2025 16:36
עוף כמו של אמא (5 תגובות)
עליזה ארמן זאבי /שירים -04/01/2025 16:31
הוּא כָּל כָּךְ צָעִיר ... (8 תגובות)
רבקה ירון /שירים -04/01/2025 13:03
רגעי שלווה ורוגע בפינה (8 תגובות)
דני זכריה /שירים -04/01/2025 07:23
סיפורים
הסולםהסולם . חוה אלוני 12/05 כן , הסולם . היא זקוקה לו עכשו . הסולם ההוא , הגבוה . לא הסולם הקטן שמספיק בקושי עד החלון . הסולם הגדול שנראה כמו פסי רכבת שאינם נפגשים בסיבוב ושאפשר להגיע אתו עד הבוידם . אבל איפה הוא ? אה, היא נזכרת . הוא מתחבא מאחורי דלת המטבח . אותו סולם שאסור לה לעלות עליו : -" בשום אופן אל תעלי ! " -"אני לא מרשה לך לעלות עליו !" כך נהג דודי לצוות. מפחד שתיפול . שתשבור יד או רגל . דואג לה .חרד לשלומה . והיא מקשיבה . מפנימה . שומעת לו . לא בטוחה בצדקתו .. " מה יש , ילדה קטנה , או מה ?..." היא רוטנת בינה לבינה . אלא שהוא דואג לה במעין פינוק . תשומת לב . בעלות שמגיחה מפינת האהבה . טוב לה עם זה . חם ונעים . נוח . אלא שעכשו דודי איננו . הסולם ... כדי להגיע לבוידם . להוריד משם את הנירות שאולי טמונים באיזה תיק מאובק . אולי.לא בטוח שהם דוקא שם . יש לה נטיה לשכוח איפה שמה דברים . איפה הם מונחים . דודי תמיד זכר . היא נוטה לאבד אותם . נירות , מסמכים , חשבונות . מאוסים עליה . נזרקים בחצי כונה לפני שעברו טיפול יסודי . ועכשו היא זקוקה לנירות שקשורים בדירה . הדירה שבשיפוץ . אולי הם על הבוידם ? כן , הם לבטח שם . צריך לחפש למעלה , לא ? אין ברירה ... ועכשו חצות הלילה . שעה מוזרה לחפש נירות , ועוד על הבוידם . לטפס על הסולם הגבוה . ואם תיפול מהסולם ? ואם תשבור רגל ? למי תצלצל ? איך תגיע לטלפון ? מי יעזור לה לקום ? היא מגרשת את מחשבות הפחד . -" יללה ! לסולם ! עולים למעלה !" והיא מטפסת . מוצאת להפתעתה את התיק המאובק עם הנירות . ויורדת . בלי ליפול ! צל"ש ! נקמה קטנה בדודי שהעיז להשאיר אותה לבד ולמות לו . היא נכנסת למטבח והנירות בידיה . מעיינת בהם למרות עיפותה . מתבוננת בתאריכים . בסך הכל עברו פחות מ 5 שנים . 5 שנים מאז שמכרה בחטף את הדירה ההיא , הישנה , בעיר בה גרה כל חייה . את הדירה ההיא שכאשר פתחה את דלתה חשה שהיא בבית . בית . לא דירה . בית שתמיד קיבל את פניה בגל של חום ואור כאילו הושיט ידים בחיבוק . הפסנתר העתיק . השטיחים החומים כתומים שהקרינו חמימות . הרהיטים הפשוטים , השולחן העגול שנבחר בקפידה , המפיות שסרגה . חדר השינה הקטן שעץ ענקי נשקף לחלונו . ושבכל בוקר נשמע מבין סבכיו דואט של שתי צפורים , והיא היתה שואלת את עצמה כמה שנים יכולות ציפורים לשיר את אותו השיר ? וחדר הילדים שרוהט בכספי איזו קרן שהשתחררה בדיוק בזמן . והמחשב הראשון . והילדים שגדלו . 5 שנים עברו מאז מכרה את הבית וקנתה דירה אחרת במקומה . בחטף . באינטואיציה . בתקוה . כדי להיות יחד עם דודי . בביתו . לא אהבה את הדירה החדשה . הבית הישן התחלף במשהו זר , מנוכר , אחר . אבל רק להשכרה . והכל משתנה כל כך מהר . הבית איננו . האיש שלה איננו . נעלם מיד עם מכירת הבית . והיא מוצאת את עצמה במקום אחר . מחפשת את החום ההוא . מחפשת איך לשרוד . איך לשרוד אחרי שנים ספורות של ביחד ואהבה ושינה משותפת ונסיעות ובלויים וכעסים וויכוחים ומריבות ופיוסים ולבוא הביתה מיום עבודה ולמצוא ארוחה חמה מוכנה על השולחן ( וזה לא קלישאה ) ובית נקי ומסודר ולפתוח את הדלת ולקבל חיבוק ונשיקה ולא חשוב כמה זמן עבר מאז שיצאה או באיזו שעה משעות היום או הלילה חזרה . ופתאום הוא נעלם . והחיים מחביאים את פניהם . והיא נותרת עיפה ומאוכזבת ומבולבלת . ושוכחת את עצמה . ומרחפת בעולמות אחרים . לא ממוקדת . לא שייכת לאף אחד . והימים עוברים . כבדים . ארוכים . מתישים . והיא יונקת משאריות הזיכרונות . הם פה . הם לא יכולים לברוח . הם בתוכה . והיא מנסה להתעשת . מנסה לצאת החוצה . לבד . באיזו פינה קטנה מרגישה בצורך להמשיך . והיא קצת בחוץ , והרבה בתוך עצמה . בפנים . גיחות קטנות . מקבלת עידוד מחברותיה : " בואי!" הן קוראות לה ."אנחנו פה . עברנו את זה ." מי מהן זה עתה ומי מהן לפני שנים . ובחוץ , באחת הגיחות , בתוך הכלום ניצב יוני . והיא מתחילה לבחון אותו . ומשהו בתוכה מהבהב . רומז . חוזר לחוש , להתגעגע . ולאט לאט היא נתפסת . וזה מתחיל לחזור . הדמיון מחזיר כאילו את אותו הדבר . כאילו אותן ידים . אלא שהן עקרות . רחוקות . קרות . אבל מתעורר בה אותו רצון לגעת . לחוש . הכל דומה אבל כל כך שונה . כל כך קרוב וגם רחוק . ישנו ואיננו . קשור בקשר רופף שכאילו עומד כל רגע להתפרק . להתנתק . מבלבל . והיא מנסה להחזיר את שהיה . כמעט בכוח . מנסה להפוך את יוני למה שהוא לא . משלה את עצמה . והבלבול מבלבל עוד יותר . לא ברור מה כן ומה לא . מה מותר ומה אסור . איך להתנהג . איך להגיב . ומתוך ערפל הבלבול מתחיל להתגלות יוני האמיתי . עם התכונות היחודיות המדהימות בעוצמתן . עם האמינות , השכלתנות , היופי והחולשות . והיא נשבית יותר ויותר . ושמה בצד את העבר ומנסה ללכת קדימה . אתו . לא . לא אתו . לידו . ממרחק . כן , ממרחק . במקביל . כמו פסי רכבת שהולכים ביחד , צמוד ורחוק .כמו שלבים של סולם : מקבילים שלעיתים נפגשים בסיבוב . ויוני מנסה לישר את העקום . לעיתים מכאיב . לעיתים מרצה . גם הולך למחוזות אחרים . כמעט בורח . כמעט מבריח גם אותה . משיכה ודחיה לסרוגין . להשאר ? ללכת ? ואם ללכת – לאן ? היא פגועה . מבוישת . והיא נמשכת . לא מסוגלת להתנתק . והוא נימשך ונסוג , מרחיק ומקרב . מנסים להשלים עם מציאות החדשה . דרך ארוכה . כמעט 5 שנים . ולמרות הכל , ובאופן מפתיע הם עדין כאן . כמו הסולם הגדול , כמו פסי הרכבת : מקבילים , מחוברים באדנים ונפגשים רק בסיבוב . תגובותהתחברותתגובתך נשמרה |