הסולם . חוה אלוני 12/05
כן , הסולם . היא זקוקה לו עכשו . הסולם ההוא , הגבוה . לא הסולם הקטן שמספיק בקושי עד החלון . הסולם הגדול שנראה כמו פסי רכבת שאינם נפגשים בסיבוב ושאפשר להגיע אתו עד הבוידם . אבל איפה הוא ? אה, היא נזכרת . הוא מתחבא מאחורי דלת המטבח . אותו סולם שאסור לה לעלות עליו :
-" בשום אופן אל תעלי ! "
-"אני לא מרשה לך לעלות עליו !"
כך נהג דודי לצוות. מפחד שתיפול . שתשבור יד או רגל . דואג לה .חרד לשלומה . והיא מקשיבה . מפנימה . שומעת לו . לא בטוחה בצדקתו .. " מה יש , ילדה קטנה , או מה ?..."
היא רוטנת בינה לבינה . אלא שהוא דואג לה במעין פינוק . תשומת לב . בעלות שמגיחה מפינת האהבה . טוב לה עם זה . חם ונעים . נוח .
אלא שעכשו דודי איננו .
הסולם ... כדי להגיע לבוידם . להוריד משם את הנירות שאולי טמונים באיזה תיק מאובק . אולי.לא בטוח שהם דוקא שם . יש לה נטיה לשכוח איפה שמה דברים . איפה הם מונחים . דודי תמיד זכר . היא נוטה לאבד אותם . נירות , מסמכים , חשבונות . מאוסים עליה . נזרקים בחצי כונה לפני שעברו טיפול יסודי .
ועכשו היא זקוקה לנירות שקשורים בדירה . הדירה שבשיפוץ . אולי הם על הבוידם ?
כן , הם לבטח שם . צריך לחפש למעלה , לא ? אין ברירה ...
ועכשו חצות הלילה . שעה מוזרה לחפש נירות , ועוד על הבוידם .
לטפס על הסולם הגבוה . ואם תיפול מהסולם ? ואם תשבור רגל ? למי תצלצל ? איך תגיע לטלפון ? מי יעזור לה לקום ?
היא מגרשת את מחשבות הפחד .
-" יללה ! לסולם ! עולים למעלה !"
והיא מטפסת . מוצאת להפתעתה את התיק המאובק עם הנירות . ויורדת .
בלי ליפול ! צל"ש !
נקמה קטנה בדודי שהעיז להשאיר אותה לבד ולמות לו .
היא נכנסת למטבח והנירות בידיה . מעיינת בהם למרות עיפותה . מתבוננת בתאריכים . בסך הכל עברו פחות מ 5 שנים . 5 שנים מאז שמכרה בחטף את הדירה ההיא , הישנה , בעיר בה גרה כל חייה . את הדירה ההיא שכאשר פתחה את דלתה חשה שהיא בבית .
בית . לא דירה . בית שתמיד קיבל את פניה בגל של חום ואור כאילו הושיט ידים בחיבוק . הפסנתר העתיק . השטיחים החומים כתומים שהקרינו חמימות . הרהיטים הפשוטים , השולחן העגול שנבחר בקפידה , המפיות שסרגה . חדר השינה הקטן שעץ ענקי נשקף לחלונו . ושבכל בוקר נשמע מבין סבכיו דואט של שתי צפורים , והיא היתה שואלת את עצמה כמה שנים יכולות ציפורים לשיר את אותו השיר ? וחדר הילדים שרוהט בכספי איזו קרן שהשתחררה בדיוק בזמן . והמחשב הראשון . והילדים שגדלו .
5 שנים עברו מאז מכרה את הבית וקנתה דירה אחרת במקומה . בחטף . באינטואיציה . בתקוה . כדי להיות יחד עם דודי . בביתו .
לא אהבה את הדירה החדשה .
הבית הישן התחלף במשהו זר , מנוכר , אחר . אבל רק להשכרה .
והכל משתנה כל כך מהר . הבית איננו . האיש שלה איננו . נעלם מיד עם מכירת הבית .
והיא מוצאת את עצמה במקום אחר .
מחפשת את החום ההוא .
מחפשת איך לשרוד .
איך לשרוד אחרי שנים ספורות של ביחד ואהבה ושינה משותפת ונסיעות ובלויים וכעסים וויכוחים ומריבות ופיוסים ולבוא הביתה מיום עבודה ולמצוא ארוחה חמה מוכנה על השולחן ( וזה לא קלישאה ) ובית נקי ומסודר ולפתוח את הדלת ולקבל חיבוק ונשיקה ולא חשוב כמה זמן עבר מאז שיצאה או באיזו שעה משעות היום או הלילה חזרה .
ופתאום הוא נעלם .
והחיים מחביאים את פניהם .
והיא נותרת עיפה ומאוכזבת ומבולבלת . ושוכחת את עצמה . ומרחפת בעולמות אחרים . לא ממוקדת . לא שייכת לאף אחד . והימים עוברים . כבדים . ארוכים . מתישים . והיא יונקת משאריות הזיכרונות .
הם פה . הם לא יכולים לברוח . הם בתוכה .
והיא מנסה להתעשת . מנסה לצאת החוצה .
לבד .
באיזו פינה קטנה מרגישה בצורך להמשיך .
והיא קצת בחוץ , והרבה בתוך עצמה . בפנים . גיחות קטנות . מקבלת עידוד מחברותיה :
" בואי!" הן קוראות לה ."אנחנו פה . עברנו את זה ." מי מהן זה עתה ומי מהן לפני שנים .
ובחוץ , באחת הגיחות , בתוך הכלום ניצב יוני .
והיא מתחילה לבחון אותו . ומשהו בתוכה מהבהב . רומז . חוזר לחוש , להתגעגע .
ולאט לאט היא נתפסת . וזה מתחיל לחזור . הדמיון מחזיר כאילו את אותו הדבר . כאילו אותן ידים . אלא שהן עקרות . רחוקות . קרות . אבל מתעורר בה אותו רצון לגעת .
לחוש . הכל דומה אבל כל כך שונה . כל כך קרוב וגם רחוק . ישנו ואיננו . קשור בקשר רופף שכאילו עומד כל רגע להתפרק . להתנתק .
מבלבל .
והיא מנסה להחזיר את שהיה . כמעט בכוח . מנסה להפוך את יוני למה שהוא לא . משלה את עצמה .
והבלבול מבלבל עוד יותר . לא ברור מה כן ומה לא . מה מותר ומה אסור . איך להתנהג . איך להגיב .
ומתוך ערפל הבלבול מתחיל להתגלות יוני האמיתי . עם התכונות היחודיות המדהימות בעוצמתן .
עם האמינות , השכלתנות , היופי והחולשות .
והיא נשבית יותר ויותר .
ושמה בצד את העבר ומנסה ללכת קדימה .
אתו . לא . לא אתו . לידו . ממרחק . כן , ממרחק . במקביל . כמו פסי רכבת שהולכים ביחד , צמוד ורחוק .כמו שלבים של סולם : מקבילים שלעיתים נפגשים בסיבוב .
ויוני מנסה לישר את העקום . לעיתים מכאיב . לעיתים מרצה . גם הולך למחוזות אחרים . כמעט בורח . כמעט מבריח גם אותה . משיכה ודחיה לסרוגין .
להשאר ? ללכת ? ואם ללכת – לאן ?
היא פגועה . מבוישת .
והיא נמשכת . לא מסוגלת להתנתק .
והוא נימשך ונסוג , מרחיק ומקרב .
מנסים להשלים עם מציאות החדשה .
דרך ארוכה . כמעט 5 שנים .
ולמרות הכל , ובאופן מפתיע הם עדין כאן .
כמו הסולם הגדול , כמו פסי הרכבת : מקבילים , מחוברים באדנים ונפגשים רק בסיבוב .
