גשם
הוא העמיס אותי על גבו ופסע במים ובבוץ והעביר אותי לצד השני של השלולית . ואני הסתכלתי עליו והסתכלתי על הסנדלים החדשים שלי עם העקב הקטן והלב שלי פעם כמו משוגע .
ואז החזקנו יד ביד ורצנו .
ובכל שנה כשמגיע הגשם אני נזכרת , כמו מתוך חלום .
אני יכולה לחוש את ההתרגשות , את הציפיה .
אני יכולה להריח את האדמה הרטובה . את ניחוח החציר והבושם
ולשמוע את מנגינת השריקה .
אהבה ראשונה .
" מה קורה שם למעלה ?" " מה אתם עושים שם ?" אנחנו שומעים את קולו הרועם .
" לכו הביתה !" הוא צועק עלינו בכעסו .
מה באמת אנחנו עושים שם במרומי ערמת גושי החציר הדחוס במתבן שבקצה השכונה .
" תצאו משם !" חוזר ורועם קולו של ישראל .
נאלמנו דום .
אני רוצה להתנדף . להעלם .
המחשבה שאתגלה יחד עם נתן במרומי עלומות התבן . . .איזו בושה !
נתן עוזר אומץ , מושיט את צוארו וקורא :
" אנחנו תיכף יורדים !"
הפנס שהאיר את המתבן באורו הקלוש וצייר ציורים סוריאליסטיים על הקירות כבה .
ישראל יצא .
בדממה ובחושך אני זוחלת לעבר חברי ונצמדת אליו . חום גופו מנחם , מעודד ומסעיר .
אני שואפת לקרבי את הריח הכחול – ירוק – ורדרד , ריח הסבון שנודף מעורו החשוף ונמהל בריחות החציר הטרי .
הלב שלי שדהר בבהלה נרגע אט אט .
זה מספר חודשים שנתן ואני היינו לזוג . "חברים" .
מדי יום , בשעות בין הערביים נוחתים עלי אי שקט , ציפיה וערגה .
ההגיון שלי נוטל חופשה .המחשבות מתבלבלות.
אני מסתובבת בחדר הלוך ושוב , מתישבת על יד השולחן לכתוב כמה מילים במחברת ,
הולכת לעבר החלון ובוחנת את הרחוב ,מוציאה ספר מהילקוט ומחזירה אותו מבלי לפתוח.
מצפה .
מאוהבת .
וכשסוף סוף נשמעת השריקה המיוחלת עובר בי שוב אותו הזרם המוכר וכפות ידי מתלחלחות .
כלי ממוקדת במנגינה הנשמעת ברחוב : טה טהה טה טטטט טה טה
כהרך עין אני פורצת את הדלת , יורדת בריצה במדרגות ונתן , שכבר הסתיר את אופניו בירכתי חדר המדרגות קולט אותי בין זרועותיו החזקות , מצמיד אותי לחזהו ומרעיף עלי את אהבתו .
בלא מילים אנחנו יוצאים לדרך .
" לאן ?" שואל אבא .
" לנעמי " אני משקרת כשאני מצליבה אצבעות .
נעמי היא חברתי הטובה ואני מספרת לה את כל הסודות שלי והיא יודעת לאן אני הולכת עם נתן .
גשם ירד זה עתה . גשם של אביב .
ריח אדמה רטובה ואויר נקי וחד חודרים לריאות .
ואתמול קנו לי סנדלים לבנים חדשים , סנדלים עם עקב קטן , ליום הולדתי .
עכשו אני בת .16
קצת ילדה וקצת נערה וגם קצת אישה שיכולה לנעול סנדלים לבנים חדשים עם עקב קטן .
הבוקר הראיתי אותם לנעמי ושתינו פרצנו בצחוק עליז , כי גם לה קנו את אותם הסנדלים אצל היקים הדתיים בחנות הנעליים הפינתית .
ולמרות הגשם והבוץ אני נועלת את הסנדלים החדשים כשאני יוצאת לפגוש את נתן .
אני חיבת להראות לו שאני כבר בוגרת . יש לי סנדלים עם עקבים .
נתן מבוגר ממני ב 3 שנים והוא יודע הרבה דברים שאני לא יודעת .
והוא גם לוקח אותי למתבן ואוהב אותי שם .
הדמות שלו ממרחק עשרות שנים עדיין קופצת מול העינים .
גבוה ורחב כתפיים , בלוריתו בהירה ושער ראשו מתולתל וכולו
" הפלמחניק שמחפש את המחר "
עיניו כחולות וחיוכו כובש .
והוא אפוף אותו ניחוח כחול – ירוק – ורדרד של סבון ריחני .
סיכת הפלמח שקיבלתי ממנו היתה שמורה עמי שנים רבות עד שנעלמה באחד ממעברי הדירות .
חבוקים ושותקים אנחנו פוסעים בשבילים בינות הפרדסים שבפאתי העיר הקטנה שלנו .
זרועו כרוכה על כתפי וזרועי סביב מותניו . צדי הימני חם ובוער תחת מגעו הקרוב .
כל תשומת ליבי ממוקדת לעברו .
הדרך נהירה לנו . עשינו אותה פעמים רבות .
שלולית רחבה של מי גשם חוסמת את דרכנו .
השלולית התמקמה לה באמצע הדרך החולית שבין ההדרים .
אין מעבר אלא אם נדשדש במים ובבוץ .
מה עכשו? הסנדלים הלבנים החדשים שלי ...!
אנחנו עוצרים לפני השלולית ומסתכלים זה בזו .
ועוד לפני שאני מספיקה למחות , נתן מרים אותי על גבו ופוסע בתוך המים והבוץ ומוריד אותי בשלום בעבר השני .
הערצתי אליו מרקיעה שחקים .
ואת שארית הדרך עד המתבן אנחנו עושים בריצה , יד ביד , בין הטיפות .
