נכנסתי לחדר ה V.I.P – בטעות.
אי אפשר היה להבדיל בכלל במקום הזה.
התווית של ה-V.I.P הייתה בכלל בחלק הפנימי של הדלת.מוזר.
לא היו שולחנות ביליארד, גם לא כורסאות עור גדולות, גם לא בר מפואר. רק כסאות פלסטיק מכוערים מסודרים בצורת ח', עליהם ישבה חבורת האנשים הכי מוזרה שראיתי בחיים שלי. כולם דיברו בקול רם והייתה המולה.
ישב שם אדם ללא בגדים בכלל חוץ מגלימה וכתר הוא דיבר בהתלהבות לגבר שלבש את "חליפת יום ההולדת" שלו ולפי החיוך שהיה מרוח על פניו היה המאושר באדם.
"נכון שהחליפה האחרונה שתפרו עבורי פשוט מהממת?" קבע יותר מששאל את האיש המאושר, ותוך כדי דיבורו נעמד והחל להסתובב סביב בפוזות של דוגמן, איבר מינו מיטלטל מצד לצד כל פעם שעשה פנייה חדה. האיש עם החיוך המאושר רק הנהן בחיוב מבלי להזיז את מבטו שהיה ממוקד על הלא כלום.
כמה מקומות שמאלה מהם זיהיתי את שחר אבן צור שזמזם לעצמו "חבל שאי אפשר ללכת עירומים, חבל שלכולנו יש אותם בגדים..." שום דבר לא כיסה את גופו חוץ מגיטרה דמיונית עלייה ניגן את שירו המפורסם. לשאר האנשים בחדר הייתה תכונה דומה של חוסר חמור בבגדים לגופם, ואני היחיד שהיה לבוש כולו, התחלתי להרגיש בושה מגעילה, מה שלא היה הגיוני כלל, אבל מה כבר הגיוני בחדר שנראה כמו חוף נודיסטים?
אחד מהיושבים, שהיה מאד מבוגר, מאד לא לבוש , ומאד ונמוך, כגובהו של ילד, קם ונעמד במקביל אליי, החלפנו מבטים.
היה לו שיער מתולתל ועיניים תמימות למראה. לפתע הוא תפס את איבר מינו בשתי ידיו הקטנות והחל משתין בקשת גדולה. חשבתי לעצמי בזמן שרסס טיפות קטנות התאספו על נעלי השחורות, כי המחזה מאד מזכיר לי פסל של איזשהו ילד, אבל לא זכרתי מאיפה.
הוא סיים ותוך כדי ניעור הביט חזרה אליי ושאל "תגיד לי אדוני הנכבד, אתה ערומכו?"
"לא!" עניתי ישירות בכעס, חושש כי ערמוכו יקשר אותי בצורה כלשהי ליושבי החדר, רק כדי להבין מאוחר מדי את הטמטום שבתשובה.
צחוק רם נשמע בחדר. האדמתי כולי, ועמדתי לענות להם, באמת, אבל אז התפרצו גברים מגודלים במדים לבנים לחדר ותפסו אותי בידי. אחריהם נכנסה אישה לבושה במדי אחות ובלי לשאול הרבה דקרה אותי עם המזרק.
"נו נו,ג'קי רק הגעת וכבר משוטט לנו למחוזות אבודים" אמרה לי בקול מלא מתיקות מזויפת.
" סופיה, אני נורא מאוכזב מהמקום הזה "עניתי לה מתעלם מדבריה "בחדר ה- V.I.P אין אפילו בר ואין סלבריטאים, רק שחר אבן צור" והוספתי "והוא ערום!" רק כדי להבין שאין ממש טעם להדגיש את העבודה הזו בחדר שנמצאתי בו.
"פה זה לא מועדון חומד" ענתה במבט מלא רחמים מזויפים "פה זה מוסד סגור לחולי נפש וחדר ה- V.I.P זה חדר very insane people"
ניסיתי להפנים את מה שאמרה אבל הרגשתי נורא מנומנם, רק הסתכלתי עלייה במבט שואל
"אתה היחיד פה שלא ערום כולו, זה לא נראה לך קצת מוזר?" היא הסתכלה עלייה במבט מחנך ודואג מחכה לראות תגובה.
מוזר? באותו שלב הרגשתי נורא מוזר להיות לבוש.
היא התנשמה בייאוש ועשתה סימן לאחים שיביאו אותי.הם נאלצו לסחוב אותי, כי כבר לא הרגשתי את הרגליים מרוב עייפות.
הסתכלתי אחורה וראיתי את הזקן שדומה לפסל של הילד רוקד מצד לצד וצועק "ערום כולו, ערום כולו, אני משתין עלייך בקשת!"
והוא אכן חזר לאותה תנוחה והתחיל משתין.
המלך קד לו קידות מלכותיות וישר שרוולים שלא היו שם. שחר אבן צור כיוון את המיתרים בגיטרה הדמיונית שלו והאיש המאושר רק חייך והנהן
חייכתי והנהנתי אליו בחזרה מזמזם בקול חלוש מעייפות "חבל שאי אפשר ללכת עירומים..."
