שני יסודות  /  זלדה                 

הַלֶּהָבָה אוֹמֶרֶת לַבְּרוֹש

כַּאֲשֶׁר אֲנִי רוֹאָה

כַּמָּה אַתָּה שַׁאֲנָן

כַּמָּה עוֹטֶה גָאוֹן

מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכִי מִשְׁתּוֹלֵל

אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲבֹר אֶת הַחַיִּים

הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה

בְּלִי שֶמֶץ שֶל טֵרוּף

בְּלִי שֶמֶץ שֶל רוּחָנִיּוּת

בְּלִי שֶמֶץ שֶל דִּמְיוֹן

בְּלִי שֶמֶץ שֶל חֵרוּת

בְּגַאֲוָה עַתִּיקָה וְקוֹדֶרֶת.

לוּ יָכֹלְתִּי הָיִיתִי שׂוֹרֶפֶת

אֶת הַמִּמְסָד

שֶׁשְּׁמוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה

וְאֶת הַתְּלוּת הָאֲרוּרָה שֶׁלְּךָ

בָּאֲדָמָה, בָּאֲוִיר, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּמָּטָר וּבַטַּל.

הַבְּרוֹש שוֹתֵק,

הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֵרוּף

שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵרוּת

שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִמְיוֹן

שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחָנִיּוּת

אַךְ הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תָבִין

הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תַאֲמִין.

רב הנסתר מהגלוי בשיר מורכב זה, בחיפוש אחר מהות השיר, אשתמש בארגז כלים פילוסופי של אתיקה ואסתטיקה. 

אתחיל לבחון את השיר דרך הפריזמה של היידגר. אפתח באֶפּוֹחֵה – אשים את השיר בסוגריים, אשהה את הידע המוקדם שלי וההקשרים התרבותיים מחוץ לסוגריים ואפגש עם השיר באופן תמים ובלתי אמצעי.

אנסה למצוא אמת שמקבלת תוקף בשיר.

חוויה ראשונית במפגש עם השיר: הלהבה מסוגלת להביא סוף לחייו של הברוש, היא באה מעמדה של כוח ואיום. מערכת יחסים ממנה הברוש רק יכול להפסיד.

הלהבה שרגילה שרוכשים לה כבוד, מנסים לפייס אותה, מתרפסים ומשתחווים לפניה... מגלה מנגד ברוש זקוף וגאה.

היא שכל חייה מלווים בהרס וחורבן, הנגרם על ידה, אינה מבינה את הארשת החתומה, את היציבות השגרתית והשאננות של הברוש לנוכח אסון שעלול להתרחש. היא משליכה אל עבר הברוש את תכונותיה של טירוף, ארעיות, חופש מוחלט, להט ויצירתיות, נתקלת בגורם קריר וקדום.

לנוכח מסד זה היא מתאבה להשחית את מוסדות העולם כולם ואיתם את החיים. לו היתה בעלת שיקול דעת, היתה מבחינה שגם קיומה שלה היה תם עם סוף העולם. אולם בשנאה יוקדת היא שואפת לייבש את מקורות החיים של הברוש ושל כולם.

הברוש שותק! שתיקה שעלולה לעלות לו בחייו, כנראה יקריב את קיומו ועודנו נשאר חתום.

יתר על כן, מתגלה לקורא מידע שמעורר חמלה וזעם, הברוש למעשה אינו נבדל מהותית מהלהבה, כאשר הם חולקים תכונות משותפות ואם היא תכלה אותו, יתרחש עוול גדול.

גורל הברוש הורע כפליים: השלהבת לא מסוגלת להבין את המשותף ביניהם וגם אם בכל זאת תבין, היא לא תאמין.

ככל שהשיר מתקדם נחשפים רבדים נוספים בזהות שני היסודות.

תחילה ניתן ללמוד מהלהבה על הברוש, על מעמדו המורם מעם וניתן להזדהות עם ההתקוממות שלה נוכח הברוש השאנן.

עד מהרה, היא מתגלה כאחוזת טירוף, שאיבדה את עשתונותיה. כאן אנו כבר למדים על הפעלתנות שלה והאטימות שלו. היא מפליאה להופיע כהתגלמות ההרס.

הוא פאסיבי, מופנם, אילם.

היא אקטיבית, משתוללת, חירשת.

בדיעבד, התחולל בשיר שיח של חירשת ואילם. הברוש מותיר את האמת חבויה ונגזרת על הקורא המתנה לאסון שעוד רגע יארע

ובכן, דומה שאני מפספס מימד בלהבה. מאחורי השנאה היוקדת, מסתתרת דאגה. יתכן כי הלהבה רוצה להיטיב עם הברוש. חוששת שמא המוסדות ועונות השנה אלה אזיקים לאושרו, כפי שהיא מבינה והיא רוצה לשחררו לחירות.

אבל הלהבה אינה פונה להוויה (של הברוש), היא מתעסקת בחזות, בפני השטח ואינה יוצאת מגדרה לחשוף את האמת; והאמת נותרת חבויה, אינה מגיעה ליעדה.

נהיר לי שהלהבה עדיין נסתרת מפניי. אני עדיין לא מצליח להכיל את מהות הלהבה - תזזיתית, מטורפת, יצירתית, הרסנית, פאסימית, ייצרית, כאוטית...

אין מנוס מלהחליף את סט הכלים לבחינת השיר, לזה של ניטשה (מ'הולדת הטרגדיה מתוך המוזיקה'). הרי הלהבה היא דיוניסוס והברוש הוא אפולו.

השיר מעלה אווירת נכאים טראגית. מבטא פער תקשורת בלתי ניתן לגישור. כאשר צד אחד משמיע וצד אחר, משלים עם חוסר התוחלת בויכוח ושותק. כל אחד מכיר את הסיטואציה אם זה בין: גבר לאישה, נער למבוגר, דתי לחילוני, גחמה רגעית לאינטרס ארוך טווח, או סיכוי לסיכון.

אחרי שכל זה נאמר, גם הדיכוטומיה הזאת אינה נאמנה במלואה לשיר, הלהבה והברוש הם  אינם שחור ולבן. הלהבה מצדה, לא עושה דבר מלבד לאיים, כך שבכל זאת יש לה חסם שמקרר במעט את להטה. כמו כן היא מודה שאינה מסוגלת להסב נזק ליסודות הטבע, היא אינה יכולה, כלשונה.

הברוש, מבחינתו, מסתיר בתוכו טירוף והוא מתגלה כדַי פאסיבי, לא ממש התגלמות של אפולו.

שיר זה, העשיר במטאפורות והיונק ממקורות תרבותיים נכבדים, מציג מערכת יחסים אנושית מורכבת ומוכרת לרבים. לא מן הנמנע שבסופו של יום השיר הוא מונולוג. סערת נפש פנימית שמתחוללת בין השכל לבין התשוקה. השכל שמחויב בעול מצוות והתשוקה שנאבקת להתממש, אך תמתין בינתיים לפעם הבאה.