הכתם
כמו זרקור ענק שנדלק ומאיר מקומות נידחים , חבויים , חשוכים . ללא אזהרות , ללא הקדמות . רק למשמע קולו בטלפון הקטן המוסתר והקשור בסרט ירוק . הקול שהרחיקה אז במלים הקשות :
" אין יותר מפגשי אהבה...!"
שהיא השמיעה לו אחרי פגישתם האחרונה ממרום גילם הנושק לגבורות .
הנטישה , העלבון שבעזיבה היו לה הפעם בלתי נסבלים .
יותר לא . אין יותר פגישות אהבה שבסיומן הוא קם ועוזב שבועות ארוכים .
אבל הזיכרון הרחוק , המודחק , המתוק ...
בת 17 , אולי בת 18 .
נסעה אליו . הרחק מהבית . הרחק מהעיר המוכרת .
אפופה בושה והסתיגות. עם דחף בלתי נשלט לראות אותו שוב . בביתו החדש . שם בהרים. נסעה אליו מובלת בחוטים מופלאים , שקופים , בלתי מזוהים. לפגוש אותו . לחוש בקרבתו . להצמד אליו . חיבוק . נשיקה . לילה גנוב במיטתו .
חדר בצריף בישוב הקטן שזה עתה החל להבנות בכוחות הנעורים .
מי עוד ישן באותו לילה בחדר ? בודאי אינם לבדם . דוחקת הצידה את הבושה , את הצניעות .
רק היא והוא . תודעתה מעלימה את האחרים שאולי נמצאים ואולי לא .
מיטת סוכנות מתקפלת . רצועת בד דקה מכוסה במזרון קטן , קשה . למי איכפת ? והוא מגיח לידה . חושך מסביב . לילה ללא ירח . רק כוכבים .
ערומים זה ליד זו במיטה הצרה . זרועו מתחת לראשה וידיה מלטפות את גופו , את גבו . הגוף כבד עליה . אהוב . מלא תשוקות מוחבאות , נסתרות מבינתה .
הידים המלטפות אותו עוברות לאורך גבו וחשות . רק חשות .
רכות וחום ועדינות קשוחה .
מגלות את עור גופו חלק ורך למגע . מסעיר .
הזרם עובר בכל גופה .
חלקת עורו נטמעת בכפות ידיה . לעולמים .
הבוקר מפציע . הוא יוצא לעבודתו . טרקטור בפאתי הישוב. בינות לעצים ולסלעים .
והיא – היא יוצאת לחפש אחריו .
מחשבותיה נעלמו . משהו בלתי מוסבר דוחף אותה . הרגש תופש את מקום ההגיון .
היא שואלת והחברים מחייכים חיוך סלחני ואוהד , כשותפים לסוד , מכונים את דרכה .
היא צועדת בין העצים והסלעים . להיות לבד . בלי מלווים . רק היא והוא .
ואז הוא ניגלה לעיניה גבוה מעל הטרקטור באחת הפינות המרוחקות .
היא מתישבת על סלע וצופה בעבודתו . שערו הבהיר מתבדר . עיניו הכחולות זורחות לקראתה בחיוך .
ליבה פועם במהירות. כפות ידיה אינן פוסקות מלחוש את חלקת עורו , את רכותו ומרקם שריריו . הן כמהות לגעת שוב . היא מחביאה אותן בין בירכיה .
הוא יורד אליה . מזיע . לוחש לה מילות אהבה . עוטף אותה בזרועותיו . חיבוק מלא , חם , מצמית. מיוזע. ריח הזיעה המתוק מלוח נמהל בריח האורנים ועשן הטרקטור .
המחשבות וההגיון משחקים במחבואים . אינם . נעלמו .
שניהם בודדים בין העצים והסלעים. ציפור קטנה משמיעה את ציוצה ממרומים.
הוא מפשיט את בגדיה לאט לאט . פריט אחר פריט נושרים מגופה . מניח תחתיה את חצאיתה .
שוב היא חשה בכובד גופו . ידיה זורמות לאורך גבו . חלק כל כך . רך כל כך . שרירי . נכסף .
הכל מתערפל . איננו . לא קים . הכרתה מופיעה ונעלמת . רק תחושות . רק תשוקות שבאות והולכות .
וכשהכל נגמר הוא קם . מתלבש . והיא אחריו .
חצאיתה מוכתמת בכתם גדול .
היא לובשת את החצאית המוכתמת .
משאירה אותו במקום עבודתו ופונה לעבר הצריפים .
החצאית המוכתמת מלווה אותה כל אותו היום . כל תשומת ליבה בכתם הזועק. הבוער . הגאוה , האהבה , היופי והתשוקות נמהלים בתוך הכתם הצועק .
ולעת ערב מגיע האוטובוס .
האוטובוס מלא . אין מקום ישיבה . הוא עומד לידה . שניהם לבדם בתוך ההמון . מחיצה בלתי נראית מפרידה בינם לבין האחרים . עומדים . מחזיקים בלולאות המשתלשלות מתקרת המכונית . תנודות . כמעט נפילות . הגיגיה ביום שחלף . כפות ידיה בוערות . גם הכתם . חלל האוטובוס מתמלא בריח בנזין שרוף מעורר בחילה .
שרים שירי פלמח . כולם שרים :
"בשלכת נושב כבר הסתו "
" היי הגיפ "
" דודו "
והשירים מתחברים לחוויות .
והשירים מתחברים לגב החשוף , החלק , השרירי . לשער המתבדר והעינים הכחולות . לציוץ הציפור .
לכתם האהבה.
חוה אלוני 7/05
-
