מתי הוא אכל בפעם האחרונה? אני שואלת את עצמי כשאני מתבוננת בו נוגס בשלווה מהפיתה עם פלפל שעטופים בשקית ניר לבנה. הוא יושב מולי ליד השולחן המשרדי הגדול שבחדר העבודה שלו. גבר נאה, בשנות ה 50 לחייו. כמעט בגילו של בני . שרמנטי. קולו ברור ומתנגן בבטחה.
- מה שלומך ? –הוא שואל.
- תלוי איפה שמים את האוזן –אני עונה בחיוך, מרגישה די נינוחה להתבדח אתו קלות.
- ומה שלומך? – אני שואלת.
- אני רעב – הוא מחייך ונוגס שוב בפיתה.
- מה אפשר לעזור ? –הוא שואל.
- אני צריכה את התרופות שלי . ויש לי גם בעיה עם הדופק .-
הוא שואל את השאלות המתאימות . מיעץ מה שמיעץ . רושם את המרשמים מתוך המחשב הכל יודע.
- מצב הרוח שלי די נמוך לאחרונה – אני פולטת פתאום .
הוא מרים את עיניו מהמרשמים ומתבונן בי . מהרהר.
- הכי קל זה לרשום לך איזו תרופה. אבל למה לך ? –
- לא , לא כדאי .- אני אומרת – אני צריכה לעבוד על עצמי ...-
- כן –הוא עונה .- כדאי לך לפני שאת לוקחת עוד תרופה –
- זה בגלל הבן שלך ?- הוא שואל.
- לא . אליו ואל הבעיות שלו אני כבר רגילה . זה לא הוא...-
האוירה בחדר הקטן משתנה . כבדות מונחת פתאום באויר .
- מצב הרוח שלי ירוד – אני אומרת שוב .
- את עוד כותבת ? – הוא שואל . בעבר נתתי לו כמה סיפורים שלי לקרוא .
- כן אני כותבת לפעמים . ומתעסקת בעוד אלף דברים . יותר מדי בשבילי . אני מנסה לתמרן בין כל העיסוקים . לא תמיד מצליחה . –
- אולי זו מין בריחה – הוא מעיר .
- אולי...- אני עונה ומרגישה שבגרון שלי הולך ומצטבר כדור עגול ששולח חיצים
לכיסי הדמעות . העינים שלי מצטעפות קלות . אני יודעת שהוא מבחין .
מתבונן בי בריכוז . אני מנסה להתעלם מהראות המעורפלת שלי ולהישיר מבט
בחזרה . הארשת שלו שואלת . חוקרת . אני שוקעת בכיסא . מתכוצת בתוך עצמי . הצעיף בעינים מתעבה .
ואז , בהבזק , תוך שבריר של שניה , כאילו מדורה ניצתת לפתע ואני חשה שחלל החדר מתמלא בידיים .
ידים גדולות וידים קטנות . ידים מטופחות , יפות , גבריות שהיו עוטפות אותי בחיבוק רחב כשחזרתי הביתה מהעבודה . ידים שליטפו אותי באהבה . ידים קרות , שקופות , מוחבאות של אמא שלי שלא יודעת לגעת . הידיים שלי שמחבקות את ילדי והידיים שלהם שמחבקות אותי . הידיים הקטנטנות הדביקות של אפרת ואיתמר ששלוחות אלי ב : - סבתא , תרימי אותי ... – וידיו המזדקנות , הנחשקות של בועז שנרתעות בבעתה מידי המושטת.
וכשהידיים מרקדות סביבי באותו חלקיק של שניה אני שומעת את קולי הסדוק :
- אתה יודע מה אני צריכה ?... אתה יודע מה אני ב א מ ת צריכה ?...אני צריכה חיבוק !...
זה מה שאני שומעת בקול שלי שמלחש מבעד ריקוד הידיים .
אני נבהלת מהמילים .
זאת אני שאמרתי אותן ? כאן ? בפני הרופא שלי ? הוא רופא משפחה לא פסיכולוג . יש לו זמן לשטויות שלי ? החולים מחכים בחוץ .
אני משפילה את הראש . מכסה את הפנים בכפותי. העיניים שלי זולגות בשקט .
אני קמה ממקומי . רוצה ללכת . לברוח .
ואז , מעבר לצעיף הדמעות אני מבחינה ברופא שלי קם ממקומו שליד השולחן העמוס בנירות ושארית הפיתה , עוקף אותו , פורס את זרועותיו , לופת את כתפי ומצמיד אותי אליו בחיבוק חם , אוהד , מלטף , מרגיע .
הבכי שלי מתעצם . אני מניחה את ראשי על כתפו ומתיפחת . אולי לשניות ואולי לנצח .
לאט לאט אני מתנתקת מידיו , פותחת את הדלת ויוצאת מהחדר רועדת כולי מעוצמת
הבכי , התדהמה , ההתרגשות .
