ביתיה שלו בוחרת את שירה של

הבחירה שלי- שיר השבוע

ביתיה שלו בוחרת את שירה של "טאקילה"-

"רוח מילים"

שלום לכולכם!

ראשית, ברצוני להודות שוב למלודי-אמילי על הניתוח המרתק לשירי.

מלודי-אמילי העבירה אלי את שרביט בחירת שיר השבוע, ולהלן בחירתי.

============================================

גם לנגד עיני עברו מספר שירים טובים וראויים. בסופו של דבר בחרתי לנתח את שירה של טאקילה "רוח מילים".

רוּחַ מִּלִּים – טאקילה

שירים (18/2/2007-09:06)

אֲנִי תּוֹלָה מוֹרְס עַל חֲבְלֵי כְּבִיסָה
בֵּין צִפִּיּוֹת חֲדָשׁוֹת
לְבֵין סְדִינֵי זִכְרוֹנוֹת לַחִים.

וּמְחַכָּה שֶׁתָּבוֹא -
רוֹגֵש בְּרוּחַ מִּלִּים מְנַשְּׁבוֹת
וְגּוּף כָּמַהּ, מִּשְׁתּוֹקֵק.

השיר שלפנינו הוא שיר אהבה וגעגועים הטומן בחובו גם ארוטיקה לא מעטה, אך מרומזת מאוד.

נוסף לכך השיר מתייחס ליחסי נשים/גברים באפוס ההיסטורי המיגדרי שלהם.

חבלים הם סימבול הנושא בתוכו אספקטים גבריים ונשיים כאחד.

אצל הגברים חבלים מתחברים לאוניות, לצופים, לסבלות, כולם עיסוקים גבריים במובהק, וכולם קשורים לעיסוקים מחוץ לבית. אצל נשים חבלים הם משהו הרבה יותר מורכב. ראשית חבלים הם גם סבל, קושי וכאב בדמות חבלי הלידה. גם חבל הכביסה הוא סימבול נשי לחלוטין.

חבלי הכביסה בעבר היוו קשר חברתי נשי, ובמקומות רבים בעולם (המוכרים לנו הם בעיקר הכפרים הקטנים באירופה) יש סמטאות צרות עם חבלי כביסה משני הצדדים שכמעט נוגעים זה בזה, מה שהיה מאפשר לנשים לבצע את מלאכות הבית ולפטפט במקביל. מבחינה זו לדעתי מופיעים חבלי הכביסה בשיר כמטאפורה לתקשורת בין אנשים, ובעיקר בין נשים לבין עצמן.

בשיר נדמה כי החבלים והמורס המוצפן עליהם מרמזים לאישה שמשיחה את ליבה ואת געגועיה באוזני חברותיה הטובות, כמחפשת הבנה ונחמה נשית למה שהיא מרגישה.

דימוי המורס עשוי לרמז לכך שנשים למדו לא לומר עד הסוף. הן מאותתות לגבר ומצפות שיבין.

מצד אחד- זו מהות החיזור. מצד שני- למה לא לומר ברור את אשר על ליבכן? את מה שאתן באמת רוצות? כי כשהצד הנרמז לא מבין- אנחנו נעלבות ונפגעות.

דימוי זה מתחבר גם לציפיות וגם לסדיני הזיכרונות.

הציפיות- גם הן חלק מההתייחסות הנשית לזוגיות. גברים הרבה פחות "מצפים". נשים מפתחות יותר ציפיות, מה שמעצים את הגעגוע.

סדיני זיכרונות- סטוצים והתאהבויות, שם הגבר מאוד מתאמץ להבין ושם נכון לרמוז כדי לאפשר חיזור. לעומת זאת כשמתמסדים- יש מקום להעמיק תקשורת וללמוד לומר ברור, גם אם לפעמים על חשבון החיזור. מצד שני- גם אחרי שקשר מתמסד צריך ללמוד להשאיר מקום לחיזור, לאמירה מרומזת. הסוד הוא כנראה במינון.

הסדינים הלחים עשויים להיות לחים מדמעות- מה שמעמיק את המהות הנשית והרגישה, או מגשם או טל- מה שמרחיב את היריעה ומרמז שגם היקום שותף לגעגועים, או מתוצאות התעלסות- מה שמגליש את השיר בעדינות לתוך סיטואציה ארוטית יותר.

המשחק בשיר בין סדיני זכרונות מן העבר ובין ציפיות חדשות מבהיר לנו שהכותבת, גם אם היא מפנטזת או שוגה באשליות, היא מודעת לכך היטב. אין סיכוי שהיא תיפול בפח. היא יודעת יפה מאוד מה המצב לאושרו ומהם סיכוייה אצל האהוב.

רמז לכך אפשר למצוא במורס- שהוא משהו מעשי מאוד, פרקטי וממשי. כמו רצתה המשוררת לומר: ציפיות- כן, סדיני זכרונות- גם, אבל אשליות ונפילות- זה ממש לא בבית סיפרנו.

הבית השני לא מרומז כמו הראשון, אך הוא מתרץ את העובדה שהראשון מרומז. היא מחכה שהוא יבוא – רוגש ברוח מילים מנשבות... התחושה שלי היתה כאילו היא אומרת לעצמה (כן, בעיקר לעצמה, ובעיקר כדי לשכנע את עצמה שהיא יודעת מה היא עושה...) שהיא יודעת שהוא מדבר גבוהה גבוהה, מבטיח הבטחות, מספר סיפורים שאין לו אולי כוונה ממשית לעמוד מאחוריהם, אבל היא עשתה את השיקולים שלה והיא מחכה. בכל זאת לא רוצה לוותר עליו. לא כרגע.

כרגע היא בעד לחויות... J

שלכם,

ביתיה.