הערב נשם נשימות קרות בהמתנה לבואו של הירח המאחר,העיר נטפה לחות,ובוץ כיסה את רובעיה.מזה שעה קלה שתכריכי המיסתורין והשלווה הוטפים את תל אביב.
עיניי נשאו,לעבר ניקודות אור קטנות,היכן שהכוכבים,שעוד לא מאירים במלוא אורם.ציירתי בראשי את הנוף הקסום בדיוק של אומן פוטנציאלי שזה עתה מצייר את הנוף הכי מדהים שראה מימיו.
יותר מדי דברים העסיקו את נפשי והטרידו את מנוחתי בשעה כה שלווה אפופת מיסתורין וקסם.ברקע שמעתי מיניי רעשים,קולות ואת השגרה העמוסה של תל אביב.
צעקות הנהגים חמי המזג,צפירות חסרות סוף,רוח שהיגידה דבר מה בשריקותיה,כאילו מנסה להגיד לי משהו.''אולי לא כדאי שנעשה את זה היום''אמר קול קרוב אליי בספקנות ניכרת.
הייתי ספקני לגבי חשיבותו של הנשמע מסביבי.רציתי רק לשקוע בתוך הערב הזה לעד,שמישהו יעצור את השעון ויתן לי להיות עם הרגע היחודי הזה ביחידות.
''אנחנו נעשה את זה,היום!אני לא יכול יותר'' השבתי.למרות שדבריו של חברי נראו לי היגיוניים למדי,הרעב ניהיה מטרד גדול מכדי לשאת בנטלו ולחכות למחר.
כאן ברחוב ליוינסקי ליד המאפיה של בן צבי,לרגע נעצרה נשמתי.לבושנו יכול היה ברגע להסגיר את מטרת ביקורינו.בלי תנועות מיותרות אחזתי בכיכר הלחם החמימה מתוך ערימה של כיכרות כמוה ורצתי כל עוד נפשי בגופי.הכפתי במיומנות של שחקן פוטבול את האנשים שנעו מולי וגם אלה שנעו באותו כיוון כמוני,רצתי מהר,אפילו מהר מאוד למקום בטוח,בלי לדעת איפה חברי והאם מישהו רודף אותנו בכלל.
קול צרוד ורעשני ענה על שאלתי.במבט מהיר אחד היבחנתי ששוטר רץ אחרינו,בדרישה לעצור תכף ומיד.הבחנתי שחברי רחוק כעשרה מטרים ממני.
הוא עוד צעיר מכדי לעשות את זה...!ולברוח משוטר מבוגר...?!סיכוייו כלושים!חששתי מזה,עכשיו אני בטוח.חברי הצעיר נפל על המדרכה באחת הסמטאות וכיכר הלחם שהוא הספיק לחטוף היתגלגלה לתוך החשכה.
היתי בפרשת דרכים,או שיתפסו את שנינו וניהיה מונחים על מפתן הסבל וההתעלעלות בתחנת המטשרה,אם יהיה מזל כבר ורק ברחוב החשוך הזה החשוף לשליטת האפלוליות המצחינות
.אני יכול להמשיך לרוץ,להשאיר את חברי,להציל את עצמי,להיות מוג לב,דבר שיתלה עליי שרשראות יסורי מצפון לשארית חיי ויעכל אותי מבפנים כמו תולעת בתוך תפוח.
אני מוג לב!!!חשתי בוז וסלידה עצמית עם כל צעד של המנוס המטורף,רגליי כבדו פתאום כאילו השרשראות כבר נחתו על כתפיי והן שורטות את עורי מבחוץ.מבפנים הרגשתי נקירות דקות.בכל שריר בגופי.עם כל צעד היתחזק הכאב,''לעזאזל!!!''צעקתי בראשי.
הפניתי את מבטי,ספק אם מחרטה,ספק אם מהכאב.
מעל לחברי עמד השוטר הקולני והיטיח רגליו בגופו החלוש.חזק כל כך עד שהרגשתי את כאבו...בצלעות,בבטן,בכל מקום שאליו פגע בעוד שהילדון מתפטל מכאבים.השוטר הזועם ירק בפניו שטופות הדם של הילד בקריאות עצבניות''זה מה שמגיע לך,גנב בן שרמוטה.ידעתי עמוק בפנים שלא כך: ''בנאדם לא יכול להיות גנב,בנאדם הוא שורד,הזמן הוא הגנב האמיתי.''
מאותו הרגע,חדלתי לשלוט בגופי.
כאילו מישהו נכנס אל תוך מערכת העצבים שלי והחל לתפוס פיקוד על איבריי הרועדים מהפחד והלם.
כל שריר ושריר,כל תא ותא תפקודי חוץ מהדעת שלי כבר לא היו בשלטתי.פתאום הזמן האיט את מחוגיו.ראיתי איך יונה עפה בתנועות איטיות עד מאוד,מנופפת בכנפייה כאילו עפה עמוק במים ובאורך פלא לא נופלת ארצה.תנועות רגליו של השוטר נעות לעבר הילד בשנית,הפעם נראה שרגלו שלו מוחזקת על ידיי שבע שרירניי קירקס והוא בקושי רב מזיז אותה,אט אט.הכל האיט.חוץ ממני.גופי היתכופף להרים צינור פלדה ותוך שניות מספר ניצבתי מאחורי גבו של השוטר המכה.ידיי תפסו תנופה.ובמהירות שלא היתה מביישת שחקן בייסבול,צינור הפלדה הקר פגש עורפו של השוטר.גל של דם ניטז על פניי והלבישם מסכה אדומה.
הגופה נפלה על הרצפה ותפסה מקומה מטרים ספורים מחברי לפשע.נראה שהאיש לא זז ולא נשם.מוות קל היה לשוטר חסר הרחמים,וטוב שכך חשבתי.נטל גדול וכבד יותר היה נשאר על מצפוני אם היה סובל.
שוב הרגשתי אוטונומיה מלאה על גופי והזמן החל לנוע כרגיל.בתנוע פזיזה תפסתי את חברי או מה שנשאר ממנו ורצתי לזולה שלנו.היתי עדיין מבולבל,כמו עולל שזה עתה נולד.מישהו רצה שאני אראה את כל זה.אולי ללמדני את הדבר הנכון לעשות...או את ההפך הגמור ממנו.
אחת הסיפורים הראשונים שלי...חפשו את המספר בין השורות...מקווה שאהבתם!
