השיכור הזה הוא אני

ספרתי שישה או שבעה כוסות ריקות, לא הצלחתי להתרכז ולספור במדויק. מה שבטו שכוסות אלו היו מלאות בוודקה מספר דקות קודם לכן. האמת היא שאני לא ממש אוהב וודקה, טעם הלוואי שנשאר איתך עד לחופה, הבטן המלאה והריח, אוי הריח. אך זה המשקה היחיד שנותר לי, שקלתי לצאת החוצה ולקנות שישיית בירות, אבל מצב הרוח העגמומי לא אפשר לי לצאת לעולם באותו הרגע.

החיים, מסריחים, ומי מכם שמנענע את ידו לשלילה, צבוע. מרגע שעינינו נפקחות לאור השמש ועד אשר הן נכבות בעצב גלוי, כול אשר הן רואות הוא תסכול, פחד, תיעוב עצמי והגרוע מכול, שיגרה. הרוע אופף את הטוב כול הזמן ומסתרו כערפל כבד בשדות פרחים. למעשה הטוב נדיר כול כך שכאשר אנו פוגשים בו, אנו חוגגים במשך שבועות רק כדי לשכוח את הרוע היומיומי. צריך רק להביט במהדורות החדשות כדי להבין עד כמה המצב נורא. פוליטיקאים מושחתים עם מוסר נמוך מים המלח, מנהיגים עם כריזמה שקנו במוסך של מיצובישי, ובעלי ממון עשירים כקורח, אשר דורסים כל דבר אשר נקרא בדרכם רק כדי להעצים את הונם האישי שגם כך אינם מסוגלים להעריכו. למה? למה יש להם את הצורך לקחת שוחד או להעלים כמה מיליונים כאשר יש להם כול אשר אדם ממוצע היה חולם. מאין בא הצורך לדרוך על הקטן, להשפיל את החלש, רק כדי להרגיש גדול יותר בכמה סנטימטרים. סוג של קינאת פין גברית?

אני מאשים את מערכת החינוך. מגיל קטן שוטפים לנו את המוח שלעולם אסור להסתפק במועט, יש להגשים את חלומותינו, יעדנו, וכאשר מגשימים אותם עלינו למצוא חלום חדש, לא להסתפק במצבנו הנוכחי, תמיד לשאוף גבוה יותר, רחוק יותר, קשה יותר, לבלתי אפשרי. הנאה, לא בבית סיפרנו. אסור להביט אחור, לשבת ולהתרווח על כול אשר השגנו, ליהנות מטעמם של הפירות שקצרנו, אלא להמשיך קדימה, להמשיך לשאוף, להשיג, לדרוס. לכן בטנם הנפוחה לעולם אינה מתמלאת, בתוך נשמתם נפער בור אינסופי של חוסר סיפוק, אותו הם מנסים למלא כול הזמן, אך לעולם הוא לי יתמלא, לעולם לא יגרום להם אושר אמיתי.

אולי אני בוחר בדרך הקלה, לחיות בעולם משלי, לעוף מבעד לגועל השוכן בארץ לעבר השמיים, אך לפחות איני מזויף. לא מחייך לאנשים שאיני מחבב, לא מנופף לשלום לאנשים שאיני מכיר, ולא מרעיף מחמאות על אנשים שאינם רואים לכך. כול כך הרבה חיוכים מזויפים נזרקים לכול עבר, בעבודה, במשפחה, בחברה כולה, עד אשר גם אנחנו כבר לא מזהים מתי אנחנו מחייכים מהלב ומתי מהלחיים. מילא זאת אך הפסקנו לדבר איש עם רעהו. אני לא מדבר על מקבץ השאלות והתשובות שאנו שולפים באופן אוטומטי במהלך היום מבלי להקשיב באמת למה שאחרים אומרים, אלא על דיבורים מהנשמה, מהלב, מהבטן. מה קרה לימים בהם היינו מבעים את דעתנו ללא פחד, כול אשר חשבנו ירינו החוצה. כעת כול אדם שמכבד את עצמו שוקד על כול מילה, הוא חייב לתכנן את תשובתו כך שתהיה מקובלת על הסביבה, העיקר שלא תהיה ייחודית לו. במשך שנים רבות נאבקו בני האדם על הזכות לחרות הדעת, חופש הביטוי, הזכות לומר מה שמתחשק לנו מתי שמתחשק לנו ולמי שמתחשק לנו כול עוד אין זאת בכדי לפגוע או להסית. ולבסוף שקיבלנו את הזכויות הכרחיות הללו, איבדנו אותן ברגע. החלוצים אלו שעדיין מנסים לבטא את ייחודם ולא נכנעים לכוללניות הסביבתית נקראים, חסרי טאקט, יהירים, או חוצפנים.

אז נכון שאיני גאון הדור, אני אלכוהוליסט שוודאי ישכח את דברי בעוד דקות ספורות שהוודקה תחל להשפיע, אך לפחות אני חי את חיי כפי שאני רוצה, ללא נורמות חברתיות, ללא יעדים, ללא חלומות, אולי אני מפסיד את הנאה שבדרך להשגת מטרה כלשהי. אך לפחות איני מונע מאחרים להגשים את חלומותיהם.