אנק

אנק*

(* חיים במצרית עתיקה

פרק 1

שחר. כמו מתוך האדמה בצבצה התכלת, זוחלת באיטיות כלפי מעלה.  ממעל לעננים נסקה החשיכה, נחפזת, למלא את צו הטבע, מפקירה את כוכביה לטבוע באורו הלבן של הבוקר. כתמי זהב נזרקו אל כל עבר, צובעים את קצות העננים בלבן צהבהב, משווים להם חמימות כוזבת, מסיחים את דעתם מנצנוצי האור הלבנים הכבים אחד אחד בסדר מופתי. רק הלבנה מיאנה להיעלם. עוטפת עצמה בעננים כבן אנוש הנאחז בכסותו מפני הצינה. מידי פעם מגיחה מבעדם, מתריסה בנוכחותה כנגד הציווי המלכותי של שליטת היום. מורדת באור השוטף אותה ללא רחמים, המכריח אותה לאבד עצמיותה ולהתמזג עם כחול השמיים עד לאבדון. פנסי הרחוב שזרחו כל הלילה נותרו עתה נכלמים בעליבותם. כמלכה המבססת את שלטונה, שלחה השמש קרניים רכות, מפתה את נתינה לקבל את יופייה, ביד של אומן מנוסה צובעת ירוק לעצים, מעירה את הפרחים בשלל צבעים, מפזזת קרניה ממדרונות ההרים אל רחובות העיר הישנה. מדפקת בעדינות על זגוגיות משכימי הקום, מותירה את חמתה לשעה מאוחרת, כגנרל מנוסה השומר כוחותיו ליום פקודה. בעקשנות, מעירה את עולמה ליום חדש.

רואן משך עליו את השמיכה  והפך את פניו מאת החלון, מקלל את עצמו השקט. כל בוקר אותו טקס. בכל ערב סירב להגיף את התריס או אפילו להסיט את הוילון לפני שעלה על משכבו, וכל בוקר השכימה  השמש להכות  על עיניו. מדוע הרגיש מחויב לצפות בחשכת הלילה זרועת הכוכבים בטרם יירדם, לא ממש ידע לספר. ממילא ברוב המקרים יכול היה להזין עיניו רק בנוף גגות הבתים של העיר ותו לא. ואף על פי כן המשיך במנהגו זה שהושרש מתישהו בעברו הרחוק. בעקשנות, אטם אוזניו מרחשי הבוקר של העיר המתעוררת וניסה להיאחז בשנתו, הן לא יעלה על דעתו לקום בשעה כל כך מוקדמת ביום שבת, בשביל זה יש את שאר ימות העבודה של השבוע.  והשמש בשלה. כתם האור המלבני משהו שהיה זרוק על קיר החדר החל עושה דרכו באטיות אל הרצפה מטפס לאיטו על מיטת חדר המלון ומושך עצמו  אל ראשו של רואן, עצום העיניים שהיה שקוע מעט בכר הלבן. רואן סירב לתת לקולות טפיחות הרגליים במסדרון להפריע את מנוחתו. ואין להתפלא על כך שלא שמע את קול שקשוק המנעול וחריקת צירי הדלת בזמן שנפתחה,  או אפילו את הקול העמום שהשמיעה עת שנסגרה מאחרי הדמות שחמקה מן החדר ונחפזה במסדרון. חלפה עוד כשעה עד אשר פקח רואן עניים בכניעה. שכוב על גבו התמתח מעט ועם חיוך נסוך על פניו סובב ראשו ימינה ולחש "בוקר טוב..."  רגע נוסף נשאר בפנים קפואות לנוכח צידה הריק של המיטה, אחר בתקווה מעורבת בחוסר אימון, עדין שרוע במיטתו, החל תר בעיניו את החדר.  מבטו דילג מנעליו שהיו זרוקות בפינת החדר, אל הכורסא החומה שעליה היו מונחים יחידים חולצתו והמכנס אותו לבש אתמול. ארנק העור הנשי שאמש היה מונח על השידה, נעלם ואיתו השמלה אותה לבשה בעלת הארנק. אפילו נעליה כבר לא היו שם. רואן התיישב במיטה מגניב מבט מקווה אל חדר האמבטיה, אך הדלת הפתוחה וחדר המקלחת הדומם הסירו כל ספק באשר ליחידותו בחדר. רק הכרית המעוכה והקמטים בצידו השני של הסדין נותרו להעיד כי לא כך היה בליל האתמול. באכזבה מהולה ביאוש נתן לגופו לצנוח שוב אל המיטה בה נשאר שכוב בוהה אל התקרה.

 לא הבין מדוע הוא מרגיש ככה. זה לא שלא היה מורגל להתעורר יחידי בבוקרו של יום. נהפוך הוא. ולעצמו הודה שזה תמיד היה המצב אותו העדיף. בגיל שלושים עדיין כל החיים לפניו ומה יש לו למהר. הרי זה הוא שהמציא את המושג לכבוש את העיר. כל אימת שחפץ בכך התחיל את הלילה בשניים ותמיד מיהר להסתלק מניח את בת המזל  של אותו ערב לאנחות.  אז מה לעזאזל קרה לו, ולמה הרגיש שונה הבוקר. ומדוע זו מיהרה להסתלק. בלי להגיד שלום בלי להגיד תודה. זה לא יתכן שלא היה לה טוב אתמול. –עצם עיניו לרגע והחל מחייך.- לא, ממה שזכר, לא יתכן שלא היה לה טוב. אז למה לעזאזל...

רואן התיישב שוב במיטה מיישיר מבטו אל הטלוויזיה הכבויה ושלח יד מגששת אל קופסת הסיגריות. השעה אחת עשרה בבוקר הודיעו במהדורת החדשות. כיון שכבר עבר זמן ארוחת הבוקר נשען לאחוריו על גב המיטה ושאף מלוא ריאותיו את עשן הסיגריה שבידו. לשווא ניסה לפלוט את המועקה שאחזה בו עם העשן היוצא מפיו. האומנם היה צריך להתנהג אחרת אמש... אולי היה צריך לחזור לביתו כבר אתמול.

ממילא שבוע העסקים אותו בילה  באורגון הסתיים כבר ומה היה לו להישאר. בכל זאת החליט לבלות את ליל שישי בהילסבורו, ואולי היה זה משום שיום העבודה האחרון התארך עד לשעה שבע בערב. על כל פנים שעה אחר כך כבר מצא עצמו פוסע מבית המלון בו שכן אל מועדון הלילה הקרוב. כולו רחוץ וחגיגי שערו משוח בגל ופרוע מעט כצו האופנה, לבוש בג'ינס בצבע בז, חולצה בגוון בורגונדי ומעיל עור שחור דילג בקלילות מעל מדרגות הכניסה ופתח את הדלת.  בקומה זקופה וחיוך קל  נכנס פנימה ונעמד לצד האולם סוקר את המקום. שלא כשמו היה מועדון "האפוקליפסה" מקום מכובד שבני המעמד הבינוני ומעלה נהגו לפקוד אותו. במרכזו רחבת ריקודים עשויה עץ מהודר אשר מימינה ושמאלה פזורים שולחנות עגולים ומסביבם ארבעה כסאות מרופדים בקטיפה אדומה.  על התקרה היו תלויות נברשות זכוכית שהפיצו אור רוגע. ולצד הקיר שממול לכניסה עמד בר מהודר ומאחוריו שלושה בר-מנים. כצפוי בשעה מוקדמת זו היה המועדון ריק למדי. שני זוגות ישבו בשני שולחנות שונים. זוג בודד רקד לאיטו לצלילי השיר "משהו טיפשי" משנת 2000 . ואת הבר פקדה אישה יחידה כבת גילו וכוס של יין בידה. הייתה לבושה בשמלת ערב שחורה בעלת שרוולים קצרים,צמודה לגופה ובעלת שסע אחורי אשר גילה חלק ניכר מגבה. שערה השחור התארך עד לכתפיה ולרגליה המסוקלות נעלי עקב  שחורות אף הן. זה הזמן לפעול, חשב רואן לעצמו, ובצעדים של צייד מנוסה חצה את הרחבה ונעמד לידה.

-המושב הזה תפוס?- שאל במלוא הרצינות. האשה הסתכלה ימיה ושמאלה, כאילו מחפשת את הסיבה בשלה נשאלה שאלה זו בבר ריק כמעט לחלוטין, אחר החזירה ראשה אליו ובחיוך תמוה ענתה בשלילה.

רואן  הזמין משקה והתיישב לצידה, שוקל באיזה ממשפטיו הרבים יתחיל אתה. אך בטרם פתח את פיו הסתובבה זו אליו מגביהה את כוסה ואמרה "סאלוט". רואן הזדרז להרים את כוסו שאך זה היגיעה והשיב לה באותו מענה. –כמה פשוט הפעם- חשב לעצמו-  ותוך שהוא מישיר מבט אליה אמר ברצינות מחויכת  -היפי שלך ממש עוצר נשימה...- לדידו הגישה הישירה תמיד עדיפה על ללכת סחור סחור. וכן נסיונו לימדו כי נשות העשור הראשון של האלף השני בכרו גישה זו. דומה שגם הפעם לא טעה, שכן האישה בשחור סובבה חצי גופה אליו, ובחיוך המודה על המחמאה השיבה –גם אתה עצמך נראה לא רע כלל וכלל.- רואן השיב לה חיוך של ניצחון, "אכן היא בת המזל של הערב" חשב לעצמו. משם ואילך זרמו הדברים כמו בתסריט ידוע מראש. בתחילתו הציג עצמו, נזהר שלא לחשוף יותר מידי פרטים אישיים. אחר כך זרמה השיחה אל נושאים כלליים, חיוכים שהתפתחו לפרצי צחוק קצרים, מגע יד מרפרף או לחיצת ברך עדינה שהתפתחה לריקוד סלו איטי ועדיין מרוחק משהו. אחר כבר עברו אל אחד השולחנות שלצד הרחבה לארוחת ערב קלה מלווה במבטים ישירים וממושכים, משם עברו לסלו צמוד ומתחכך. הכול לפי הספר. כשהתיישבו פעם נוספת ביקש רואן להזמין כוס רביעית אך זו עצרה בו בטענה כי יותר מידי אלכוהול רק יקלקל את המשך הערב. "אהה" חייך רואן בסיפוק , "יש המשך לערב" וציית. כמחצית השעה אחר כך כבר היו בדרכם לבית המלון בו שכן.

רואן התיישב על המיטה והחל פורם את כפתורי חולצתו.

-חכה רגע..

-קלודין, -קרא רואן בחיוך תמוה -כלום לא דברנו דיי...-

-בהחלט דברנו מספיק, ענתה בשקט, אבל אני רוצה שתהיה זו חוויה מיוחדת עבורך, ולכן אנחנו צריכים לקחת את זה לאט-

-חוויה מיוחדת , עבורי...- רואן שאל רואן בטון המנסה להסתיר את גאוותו הפגועה.

-אכן, כן.-ענתה קלודין במלוא הרצינות, - השאלה היא כעת אם אתה מסכים לכל מה שיבוא אחר כך-

-מתוקה שלי, אין שום גבר בעולם שיגיד לך לא בסיטואציה הזו, אני בהחלט מוכן לסקס מסוג אחר- ענה רואן בחיוך מצואיסטי מלא בטחון כשל אדם העומד להוכיח גבריותו במן סוג של תחרות השתנה.

קלודין החליטה להסתפק בתשובה זו ותפשה פיקוד. היא העמידה את רואן מולה ואחר שמטה את ידיה. דקות ארוכות עמדו שניהם קרובים זה לזו אך לא נוגעים. רואן חש מגע מלטף בבטנו והוריד את עיניו להסתכל אך לא ראה דבר.

-אם תנסה לראות בעיניך לא תראה דבר, אך אם תסתכל בעיני רוחך אולי תצליח- הסבירה קלודין בטון מרגיע. רואן החזיר עיניו אליה בצייתנות והמתין. אחר דקה נוספת ראה שני גלילי אור צהובים יוצאים מבטנה של קלודין ונוגעים בבטנו התחתונה.

-יפה – אמרה קלודין- עכשיו תן לי להיכנס, כל מה שאתה צריך לעשות זה להרפות את גופך ולקבל אותי פנימה- הוסיפה בחיוך מעודד. אף כי כל החוויה הזו נראתה מוזרה בעיניו, החליט לא להפסיק את העונג שהרגיש. ברגע שסילק כל התנגדות  ממחשבתו הלכה ההרגשה והתעצמה והתחושה הנפלאה עברה מהרגשה של מגע מלטף למן הרגשת טוב פנימי, כזה שכבר עבר את העור והשתכן בתוך שרירי בטנו. מן חיוך אפוף שכרון עלה על פניו. קלודין מעודדת מהתגובה המשיכה. עתה ראה אור בצבע תכלת יוצא ממצחה אל מצחו מחבר את ראשיהם בתחושת מים מלטפים צמיגים משהו. בשלב זה כבר בטח בה לחלוטין והפקיר את כל כולו בידיה. אור סגול שנמשך מבין שדיה ועד לחלציה חצה את המרחק בינים ונכנס ישירות לפנימיותו.  גופו של רואן הזדעזע קלות  כשתחושת המינות הפורצת שלה שנגעה בכל שריר פנימי בחזהו. שניהם עמדו  עטופים במין בועת אור שקופה שחברה את שניהם לישות אנרגטית אחת. קלודין החלה מניעה גופה קלות ימינה ושמאלה, כאילו משתדלת לא לשבור את הבועה, ובכל תנועה כזו הרגיש רואן את שריריו נעים בתחושת עונג עילאית. רואן החל גונח קלות מבין מה עליו לעשות. הוא החל מניע גופו כמוה ואנחות האושר שיצאו מפיה רק אישרו את השערתו. זמן ארוך עמדו שניהם רוקדים את המחול המוזר, ואז החלה קלודין מתפשטת. רואן עשה כמותה מקפיד על תנועות אטיות וזהירות, על מנת לא לשבור את הקשר ביניהם. קלודין התקרבה אליו וגופה החל מתחכך קלות בגופו. אנקה של איבוד שליטה בקעה מגרונו. בזהירות החליקו שניהם אל מתחת לסדין מתגפפים ומחליקים גוף על גוף עדין עטופים בבועת האור, שמעצימה כל נגיעה פיזית לתחושה פנימית של פרצי אנרגיה רכה וחודרנית. זמן ארוך המשיכו משיא לשיא עד אשר כלו כוחותיהם.

-זה היה פשוט לא מהעולם הזה  - אמר רואן לא מסתיר את התפעלותו.

-אכן כן, ענתה קלודין, בהחלט יש לך את זה.

-את מה, שאל רואן, מחפש אישור לגבריותו.

-את היכולת לעשות אהבה, סתמה קלודין ולא פירשה, במן ריחוק כאילו כבר הייתה במקום אחר.

משהו מאוד מוזר היה לרחוב באותו בוקר, אבל רואן לא ידע להגיד מה. המכוניות נסעו לאיטן, האנשים התהלכו על מדרכות שטופות שמש שעצים ירוקים נטועים בתוכן. קונים נכנסו ויצאו מהחנויות. הכל נראה אותו דבר, כרגיל, אבל בכל זאת שונה. זה לא שהיה במלון זה בפעם הראשונה, למעשה היה מגיע לכאן לפחות שלוש או ארבע פעמים בשנה במשך שלוש השנים האחרונות. כך שהכיר את המקום היטיב. אלא שהיום נדמה היה לו כי הוא כאן לראשונה. רואן סקר את הרחוב מנסה לראות מה התחדש בו אבל לא מצא דבר. ובכלל מדוע הבחין בשינוי היום ולא אתמול או במשך כל השבוע ששהה כאן. הציץ בשעון והבין שזמן רב לחקור הרגשה זו לא נשאר לו, בהרגשת צער לא ברורה התנתק מהחלון והחל אורז את חפציו. כחצי שעה אחר כך כבר היה בדרכו לשדה התעופה.

פורטלנד שבאורוגון היתה מרוחקת כשעה ומחצה של נסיעה מהעירה הילסבורו. רואן עלה על הכביש המהיר והחל מחשב את צעדיו. היו לו עוד כחמש שעות עד לזמן טיסתו לסן פרנסיסקו, זאת אומרת שנשארו לו כשעתיים ןחצי של זמן פנוי, אם לוקחים בחשבון את העובדה שעליו להתיצב לפחות שעה קודם לזמן הטיסה בשדה התעופה. החליט שילך לאכול צוהריים באחת המסעדות בעיר ואחר אולי יטייל מעט בפארק הסמוך, מימלא לא נותר לו זמן לעשות טיול רציני יותר. חשב שילך ל"גרוטו" בעיר, כבר מזמן שמע על גן הזה ומשום מה אף פעם לא מצא זמן לכך, דומה שהפעם היתה הזדמנות נאותה. ברדיו שוב התנגן השיר "משהו טפשי". מבלי משים זמזם רואן את הפזמון מאמש. "אה, קלודין, איפה את עכשיו..." לחש רואן בשקט עצוב.

רואן ניער ראשו קלות כאילו משיל מעליו כל רגש סנטימנטלי. "תתחיל להירגע, ותזכור מי אתה" אמר לעצמו בקול ולא יסף. והוא נזכר. הזכיר לעצמו שהוא הגבר שלא נותן לעצמו להכנע לרגשות. הזכיר שתמיד הוא, הוא זה שנמצא בקונטרול. שהוא האיש שגורם לדברים לקרות ולא מחכה שמשהו יקרה לו. שהוא זה שתמיד בטוח בעצמו ובמה שהוא עושה. נכון שלפעמים זה אומר שהוא קצת מרוחק או אפילו נוקשה וקר, ןמה בכך. העולם אינו גן של שושנים ואת זה הוא יודע כבר מילדותו... אתהמשך הנסיעה עשה בדממה, עד שהגיע לפורטלנד.

הגרוטו ממוקם בחלק הצפוני של העיר פורטלנד. בתחילה היתה זו כנסיה קטנה שהקים האב מייר לכבוד האלוהים. בילדותו חלתה אימו במחלה קשה והלה הבטיח לאל שאם ירפא אותה, הוא יעשה משהו גדול לכבודו. האם היבריאה. וכשגדל האב מייר לא שכח את הבטחתו. הוא קנה חלקת אדמה מידי חברת מסילות הרכבת ובנה כנסיה לכבוד האל. היה זה בשנת 1923. מאז נוספו כמה כנסיות והמקום הפך למרכז רוחני נוצרי, ומשך אליו אנשים שרצו להתעמק ולעשות מדיטציה.

רואן למד דברים אלו תוך שהוא עומד במרחק מהמקבוצת תיירים שהקשיבה למדריך שלה. אחר נפנה מהם והתיישב על ספסל סמוך כשליבו נחמץ בקרבו. לו, אפילו לא ניתנה ההזדמנות לעשות את המשא ומתן עם האל. האל שהוא הכיר ודווקא דיי מקרוב לא ממש עשה לו הנחות במשך חייו. לרגע חשב שיחזור על עקביו ויעזוב את האוירה שמזמן ידע שאין לא חלק בה. אחר כך החליט שיש בזה משום מבחן מסוים לשפיותו וליכולת שלו להתנהג באופן רציונלי קר ומחושב. מבחן ליכולת שלו להתגבר ולהמשיך הלאה. מבחן ליכולת שלו להתנתק גם כשהוא ממש קרוב. רואן קם מהספסל והחל פוסע לאיטו בשביל העפר, בין עצי האדר הגבוהים , שהוביל  לקפלת אן הקדושה האדומה. לאחר כמאה מטרים של הליכה מהורהרת, פנה על עקיביו, ובצעדים מהירים החל צועד לעבר מכוניתו. "לא הפעם " חשב לעצמו "עדין מוקדם מידיי..."

"אין לך דבר יותר אמיתי מחיי העיר הרגילים" אמר לעצמו כשעשה דרכו מהמכונית אל אחד המזנונים בעיר. הזמין כריך בשר וכוס קפה והתיישב לצד אחד השולחנות הפינתיים, כזה שגם צופה כלפי פנים המסעדה, וגם צפה אל העיר הרוחשת בחוץ. רואן התיישב בדיוק באמצע, מחליף מבטו לסירוגין פעם פנימה ופעם החוצה. ליד הקופה עמדה אישה נאה בת גילו. לקחה את כוס הקפה בידה והתישבה בקצה השני של המזנון, רגליה מסוקלות וגופה שעון על הכסא במן חצי סיבוב. תנוחה שאפשרה לה לעקוב בלי שישגיחו בה אחר המתרחש.רואן לקח כמה נגיסות מן כריך שכבר הספיק להגיע, וכשהרים את ראשו ראה אותה ניצבת מעליו.

-סליחה אפשר?- שאלה במן מבט חצי מתחנן.

רואן נתן בה מבט שואל, כאילו מחכה שתסיים את דבריה. זה לא שהיו חסרים כסאות במסעדה החצי ריקה. אחר כך התעשת, ובחיוך לבבי, תוך שהוא קם ממקומו, אמר,

-בודאי, לעונג הוא לי.

-תודה- אמרה האישה והתישבה במהירות. –גואן- נדבה את שמה בחיוך.

-נעים לי מאוד גואן, אני רואן- הציג את עצמו והתיישב עדין מחייך.

-אה, רואן... זאת אומרת שאתה לא מכאן- שאלה בענין.

-כן , ולא. למעשה נולדתי בצרפת, אבל אני חי כבר שתים עשרה שנה בארצות הברית. אם כי לא באורגון אלא דוקא בקליפוניה השיב בסבלנות מחויכת.

-כמה נחמד, קראה גואן בהתפעלות, איזה מזג אויר נהדר יש לכם שם.

-אכן, כן ענה רואן ולא הוסיף.

-אני דוקא כן מכאן, ניסתה גואן להחיות את השיחה לאחר שתיקה קצרה. –אז אתה מבקר כאן או אולי לרגל עסקים... המשיכה בחקירתה. רואן החליט להמשיך ולשתות את הקפה שלפניו בשקט. אולי תבין זו ותעזוב אותו לנפשו. השיה החלה משעממת אותו ומימלא זמנו קצר מידיי מכדי להגיע איתה למיטה. בנסיון אחרון התכופפה גואן כמתקנת את נעלה חושפת מול פניו מחשוף נדיב שהפקיר את שדיה לעיני כל. עודה רכונה הרימה את מבטה בודק אליו. רואן, נבוך מעט הפנה מבטו מחזה, מסיט ראשו כלפי הרחוב. כשהחזיר מבטו היתה גואן זקופה ומחויכת מעט.

- את האישה השלישית תוך יומיים שאני רואה עונדת את התליון הזה. אמר בחיוך מתנצל.

- באמת?! כמה מוזר. חשבתי שלא הרבה אנשים מכירים את הסמל הזה.

- זה לא שאני ממש מכיר אותו. אבל איכשהו הצורה הזאת זכורה לי מאיזשהו מקום. זאת אומרת שאומנם ראיתי אותו אבל לא חשבתי שיש מאחוריו משמעות כלשהי.

- או בודאי שכן. מיהרה גואן לענות. זהו הסמל של נפרטיטי, האשה הכי יפה במצרים העתיקה, יש אומרים אפילו האשה הכי יפה בעולם.

- ואני לתומי חשבתי שזאת היתה קליאופטרה. רואן חייך קלות עושה עצמו מבוייש, אחר נתן מבט חודר בעיניה. האומנם בורה היא, או שמא עושה עצמה .משהו לא ממש התיישב לו נכון בכל הסיטואציה הזאת.

 נראה כאילו היא מתאמצת מידי להישאר איתו, ואולי היא סתם אישה רגילה שלא מתעמקת מספיק בפרטים. בכל מקרה היה לו די. התנצל בנימוס שהוא חייב לעזוב. מתעלם מהאכזבה הלא מוסתרת ששרתה על פניה, ופנה החוצה.

                                                 **********

רואן היצית סיגריה ויצא למרפסת ביתו שברחוב גירי. הרבה נוף לא נשקף ממנה אבל היה משהו מרגיע בבתים הצבועים כל אחד בצבע שונה. מן ססגוניות אופינית לעיר סן פרנסיסקו ששיותה לה מראה יחודי, שבגללו זכתה לתואר אחת הערים היפות בעולם. לא הספיק לקחת שתי שאיפות של רוגע, כשצליל הסמס הפר את שלותו. "אני חייב לפגוש אותך היום, תחזיר לי צלצול כשאתה מגיע." היה תוכן ההודעה שהשאיר לו  פיטר חברו. " ומה הפעם..." חשב לעצמו בעייפות מניח מידו את המכשיר הסלולרי. נכנס פנימה לקחת עוד סיגריה.  ארבע הודעות היו על המזכירה האלקטרונית. לחץ על כפתור ההפעלה ןהחל פותח את המזודה שהניח במרכז החדר. בראשונה היתה בקשה שיגיע למעבדה בבוקר, רצו להראות לו תופעה מענינת. בשניה היה פיטר.בשלישית היתה מרי ששאלה אם הוא מעוין לצאת לארוחת ערב  ביום ראשון. וברביעית שוב היה פיטר. "מן הסתם קרה משהו"  חשב רואן וניגש לסלולרי. פיטר נשמע מעט היסטרי וסירב למסור פרטים. קבעו להפגש בבולברד שברחוב מישין בשמונה בערב,  ונפרדו לשלום. רואן כיון את השעון לשבע והלך לחדר השינה משאיר את המזודה כמות שהיא.

            פיטר קם לקראתו בחיוך של רווחה וביד מושטת. –אתה ממש קורן היום, נראה שקרה לך משהו טוב. הוסיף עודו מחייך.

- אולי כדאי שנשמע קודם כל מה קורה אתך, היציע רואן. פיטר התיישב מניד ראשו לאות הסכמה.

-  כולי אוזן, אמר רואן בלבביות חברית.

פיטר לקח נשימה עמוקה ופתח. – אני לא ממש יודע איך לנסח את זה בצורה שתשמע רציונלית אז אולי הכי פשוט שאני אגיד את זה ישירות. אז ככה... אני חושב שעוקבים אחרי. זאת אומרת שאני כמעט בטוח שעוקבים אחרי. – פיטר השתתק בוחן במבטו את רואן מחכה לתגובה כלשהי. " עזוב אותך משטויות" היו המילים הראשונות שעלו במוחו של רואן אבל לנוכח מבטו הרציני של פיטר עצר בתגובתו זו וניסה להתייחס לענין ברצינות. אולי אם יראה לו בדרך הגיונית שאף אחד לא רודף אחריו יעזור לו יותר, חשב לעצמו.

- או. קי. ומה בדיוק גרם לך לחשוב כך שאל ברצינות.

פיטר עצר מילותיו כשהבחין במלצר הפוסע לקראתם וחיכה עד שזה נפנה מהם.

-          אי אפשר להיות יותר מידי זהיר – אמר בחיוך מתנצל. – בכל מקרה במשך השבוע האחרון אני מבחין בנוכחות של אותם אנשים מסביבי בכל מקום בעיר שאליו הלכתי.

-          אנשים? שאל רואן מדגיש את הריבוי.

-          אכן כן, זה לא בו אדם אחד, הם לפחות שלושה. זה התחיל בשבוע שעבר. יצאתי ביום שבת להליכה על שפת הים, ואיכשהו הבחנתי בגבר שהולך מרחק חמישים מטר ממני. הוא המשיך ככה למרות שהלכתי כשעה, והסתובב לחזור כשאני חזרתי. נכון אני יודע יכול להיות שגם הוא טייל. זה בדיוק מה שאני חשבתי גם כן באותו יום. עכשין תאר לצמך שבביום שלישי כשאני יושב לאכול צוהרים באחת המסעדות בעיר אני רואה את אותו בחור יושב מולי. או קי עדין צירוף מקרים, אולי טיפה מוזר אבל לא מספיק. ואז אתמול אני מטייל בגולדן גייט פארק ושוב אני רואה אותו. אז התיישבתי על אחד הספסלים והתחלתי לשחזר את צעדיי. והגעתי למסקנה שבכל יום מימות השבוע אחד מהשלושה, שני גברים ואשה, תמיד היה בקרבתי.

-          אהה, אמר רואן בספקנות מסוימת, לא ממש בטוח אם להאמין או לא.

-          אתה חושב שמישהו מהם נמצא כאן כעת  ? שאל.

-          לא יודע , ענה פיטר, אם אני אסובב את ראשי לחפש אותם הם ידעו שאני יודע.

-          נראה לי שהם לא ממש מסתירים את כוונותיהם. אמר רואן שהרי אתה גילית אותם כבר,אז זה אומר שאו שהם לא ממש מקצועיים או שהם רוצים שתדע, לא?

-          בדיוק בגלל זה אסור לי להראות להם שאני יודע. אם מהסיבה הראשונה או השניה, ענה פיטר.

ממילא היתה מסעדת בולברד מסעדה גדולה ומכובדת ולא היה זה מן הראוי ואפילו אפשרי לסקור את פני כל הסועדים בתוכה. משום כך החליט רואן לותר. "איך נגררנו לשיחה כזאת" חשב  כשהבין שהוא בעצם מחזק את טענותיו של פיטר. ברור היה לו כי פיטר מדמיין, אחרי הכל זו לא היתה לו הפעם הראשונה. אומנם היה בו אדם שפוי למדי אבל מידי פעם היה חוטא בעישון מריחואנה, דבר שהשרה עליו תחושה של רדיפה. בכל זאת היה חבר טוב מידי מכדי לשאול אותו אם עישן השבוע. אחרי הכל אם זאת היתה הסיבה הרי שבשבוע הבא הכל יבוא על מקומו בשלום. בכל זאת היה צריך להרגיע אותו עתה, כי ניכר עליו שהיה נסער.

-          אתה יודע מה, אולי תבוא לישון אצלי כמה ימים, ככה לזכר הימים הטובים שבהם חלקנו את אותה דירה כשהינו סטודנטים. אני בטוח שעד אז יתברר הענין לכאן או לכאן ובינתיים תוכל להיות קצת יותר רגוע. מה אתה אומר? שאל בטון אוהד.

-          תודה, אתה חבר אמיתי, ענה פיטר, תמיד אפשר לסמוך עליך, הוסיף במן עצבות שלא היתה מובנת לאף אחד מהם.

-          יופי. סיכמנו. עכשיו אפשר לאכול בכיף. חייך רואן,לפחות ככה יוכל לפקוח עליו עין.

חמש דקות ישבו שותקים נועצים מזלגותיהם בבשר הצלוי וגומעים יין אדום. דומה שיין טוב ואוכל משובח יש בהם להשרות רוגע על כל נפש נסערת, שכן פיטר כבר היה די נינוח כשהפר את הדממה בקול מחייך.

-          ומה קרה לך, למה אתה קורן היום? שאל.

-          מה זאת אומרת קורן? הקשה רואן.

-          נו, אל תיתמם אני מכיר אותך לא מהיום. קרה לך משהו טוב. ספר.

-          בסדר, התרצה רואן, אבל זה סיפור קצת מוזר. לא מוזר כמו שלך אבל מוזר אחר. ביום שישי בערב פגשתי בחורה מדהימה בהילסבורו.

-          בחורה? שאל פיטר מסתיר את עלבונו, ומה עם מרי?

-          מה עם מרי? באמת... בסך הכל אני מכיר אותה פחות מחודש בו נפגשנו כשלוש פעמים.

-          ארבע פעמים. אבל מי סופר, תיקן אותו פיטר, ואם זכרוני אינו מטעני, אמרת שיש לך כוונות רציניות לגביה, שאתה חושב אולי להשתקע, שנמאס לך מהמשחקים. אז מה קרה? מי זאת שסובבה לך את כל הראש. חקר פיטר באופן שרק חברים טובים מרשים לעצמם לשאול.

רואן נאנח קלות משהה את תגובתו ואז השיב. – נכון אמרתי את כל אלו אבל אז עוד לא הכרתי את קלודין.

-          קלודין. או קי. פרטים בבקשה. דחק בו פיטר במן סוג של הקלה.

רואן החל מספר את כל העובדות היבשות. איך נפגשו בערב שישי במועדון. על ארוחת הערב, על הסקס במלון ואפילו על איך שהתעורר לבדו במיטה בבוקר של אחרי. החליט להסתיר את כל ענין התחושה המיוחדת והחוויה הרגשית, שאפילו לו היתה לוטה בערפל, ומימלא לא יכול היה לתאר אותה במילים. בכל זאת השתמש במילים כמו סקס מדהים וחוויה מיוחדת.

-אהה, נשמע פיצוץ, אמר פיטר, ואיך אתה פוגש אותה שוב, שאל.

- זאת הבעיה, ענה רואן לא מסתיר את עצבונו, ברחה בלי להשאיר עקבות. לא כתובת, לא טלפון, עכשיו כשאני חושב על זה, אולי אפילו את שמה האמיתי אני לא יודע.

- בן אדם, אני ממש לא מבין אותך, אמר פיטר בשקט מהול בטיפת כעס. הכרת בחורה שאתה די דלוק עליה. יצאת איתה ארבע פעמים. אתה כבר חושב עליה ברצינות. ואז אתה הולך על איזה סטוץ עם בחורה שאתה לא מכיר, ואפילו אם נעזוב לרגע את נושא הנאמנות, הרי היא עזבה אותך לאנחות בלי להשאיר שום דרך להתקשר אליה, מה אתה בכלל ממשיך לחשוב עליה...

 - אתה לא מבין. זה היה משהו מיוחד. אני התחברתי אליה ברמות כאלה כמו שלא התחברתי לאף בן אדם בעולם, השיב רואן בשקט.

- אתה שומע מה שאתה אומר לי,אתה רוצה לאמר לי שסוף סוף רואן התאהב. שבפעם הראשונה בחייך מישהי שברה לך את הלב במקום להיפך.

רואן הסתכל על פיטר בשתיקה. זה האחרון מיהר להתנצל כשראה את העצבות המהולה ביאוש נשקפת מתוך עיניו של רואן. – אני מתנצל ,לא ראתי כמה שזה רציני בעיניך.

-          זה בסדר, הרגיע רואן,אפילו אני לא ראיתי כמה שזה רציני.

-          ומה עכשיו? שאל פיטר בטון מזדהה.

-          לא יודע. ענה רואן. בו נעוף מפה.

-          או קי. אני אהיה אצלך בעוד כשעה בערך, אמר פיטר.

-          יופי, יכול להיות שאני אלך לישון, אז אני אשאיר לך מפתח מתחת לשטיח בכניסה.

את פרמידת טראנס-אמריקה יכולת לראות כמעט מכל מקום בסן פרנסיסקו, או לפחות את השפיץ המואר מעל הכתפיים המוזרות אשר לה, שמזמן היוו את סמל העיר. זאת כמובן בתנאי שלא שרה ערפל על העיר, מה שהפך את נוף הפרמידה לנדיר משהו. אך גם בלילות ערפילים אשר כאלו מצא רואן את שלוותו במרפסת צופה אל נוף קרוב יותר.  ניסה לחשוב איך יבשר למרי שאינו מעונין להמשיך. חשב לנצל את ההזדמנות ולהיענות להצעתה, ואז שם בזמן ארוחת הערב יסביר לה, מה קרה. אבל מה בדיוק יסביר לה, והאומנם יוכל לספר לה את כל האמת, שפגש בחורה שאינו יודע איך ליצור קשר איתה ובגללה אינו רוצה להמשיך. ובכלל לבשר לה את זאת במקום הומה אדם, יהיה בו משום הודאה כי הוא פוחד מסצינה שמרי עלולה לעשות, וזה שולח מסר מעליב למדיי. אבל אילו אופציות יש לו, לא יעלה על הדעת להודיע לה בטלפון, יש בזה משום מוגות לב, אולי פשוט יתעלם ממנה, אבל זה אכזרי מידי, אחרי הכל כבר יצאו יחד ארבע פעמים וכבר היגיעו ל"בסיס השלישי". לא רצה לתת לה לחשוב שאינה טובה מתחת לסדינים, למרות שאם חושבים על זה זאת המעלה היחידה של קלודין והיא היא הסיבה. האומנם כך. האומנם כל אשר קרה שם היה סקס טוב, או קי, סקס מעולה. ובכל זאת היה שם הרבה רגש, הלא כן. האם יכול הוא לסווג את זה כרגש או שמה היתה זו רק תחושה פנימית ועמוקה ככל שתהיה. האומנם  האומנם התאהב בקלודין או אולי רק בחוויה המיוחדת. האפשר להתרגל לחויה זו, ואם כן, העדין ירצה בקרבתה. הרי אינו מכיר אותה כלל, וגרוע מזה אין לו שום דרך להכיר אותה גם אם ירצה בכך. כל היגיון אמר לו למחוק את קלודין מזכרונו ולהישאר עם מרי , לפחות לבינתיים. אבל הפנימיות שבערה בו בפנים אמרה אחרת. וגם כי החליט שלא להחליט בערב זה, היטיב ידע מה הוא הולך לעשות למחרת. רואן נכנס פנימה זרק סדינים ושמיכה על המיטה בחדר האורחים, השאיר מפתח מתחת למרבד בכניסה, אחר הזדחל מתחת לסמיכה בחדרו וכיבה את האור. מוטב לו ליום הזה שיסתיים, חשב בליבו, שכן התחיל לא טוב ודומה שגם נגמר באותו אופן.

 בשעה היתה שתיים בליל, התעורר לשמע קולות בסלון.

-          פיטר, זה אתה? קרא בקול מנומנם מעבר לדלת.

-          כן, זה אני, מצטער שהערתי אותך.

-          אני מבין שמצאת את המפתח, המשיך רואן.

-          אכן כן, מתחת למרבד ליד צירי הדלת, השיב פיטר.

רואן החליט שלא להתעמק בפרטים למרות שזכר שהשאיר את המפתח מתחת למנעול. ממימלא היתה השעה מאוחרת מידי מכדי להכנס למן דיון שכזה.

-          למה אמרת שהיא לא השאירה לך כלום, אומנם זה לא הרבה אבל בכל זאת משהו, שאל פיטר שמן הסתם עוד לא היה מוכן ללכת לישון.

-          על מה אתה מדבר ? שאל רואן תוך שהוא קופץ מן המיטה.

-          על זה. קרא לעברו פיטר והרים את ידו כשנכס רואן לסלון.

"עד שנפגש שוב, קלודין" הקריא פיטר את הכתוב על חבילת גפרורים שהחזיק בידו.

-איפה מצאת את זה, זאת הפעם הראשונה שאני רואה את זה, קרא לעברו רואן בהתרגשות וחטף את הגפרורים מידיו.

- מצטער היתי צריך גפרורים ולא רציתי להעיר אותך. מצאתי אותם בכיס הפנימי של המעיל שלך. אני מקוה שאתה לא כועס שהשתמשתי בהם. התנצל פיטר.

רואן הפך את הגפרורים בידיו וקרא שוב ת אשר כתוב עלהם. בכתב נשי, בדיו שחורה השאירה קלודין מילים אלו ולא יותר. על גב החפישה היתה כתובת " באר 2012 סן לאזאר פריס". מן הסתם קבלה אותם במקום זה חשב בליבו. – אנק- אמר רואן חצי לעצמו כשהפך את החפישה על צידה השני.

-          מה זה? שאל פיטר בתמיהה.

-          הסמל הזה , זו המילה אנק במצרית עתיקה, הסביר רואן תוך שהוא מראה לו את הציור על גב החפישה.

-          או קי, וזה אומר מה? המשיך פיטר משתוממם.

-          עזוב, סיפור ארוך,נדבר מחר. לילה טוב. סתם רואן ופנה לחדרו.

-          לילה טוב, בן אדם אני מקוה שזה משהו טוב, הפטיר אחריו פיטר.

-          עוד נראה, אמר רואן וסגר אחריו את הדלת.