מעטים הם ימי הגשם שמייצר החורף הישראלי, אבל אותו חורף, ניתך על האספלט התל אביבי גשם כאילו שכח שמדובר בעיר החטאים ובארץ הקודש, ארץ זבת חלב ובוץ, ארץ השמש העוקצת, ארץ החורף שלעולם לא מגיע.
עם היורה, נורתה גם יריית הפתיחה לעונת הפסקות החשמל. יוסי הכין מבעוד מועד מלאי גדול של נרות. ברור היה לו שברגע שתיפול הטיפה הראשונה על רשת החשמל החשופה המחברת את דירתו הרעועה אל המתח הגבוה, יתחילו הקצרים ואיתם גם הפסקות חשמל אזוריות.
כל חדר זכה לטיפול נרות מיוחד. גם השירותים. כך קרה שבאמצע ינואר, יותר משעה לאחר שהפסיק החשמל, מצא יוסי את הניאגרה מטפטפת. לא מים, אלא טיפות פלאסטיק, שנמס לאחר שהתחמם מהנרות שעמדו עליו. "אני חייב לצאת מהחור הזה" דיבר אל דמותו שבמראה ולפתע ראה את דמותו עונה לו, "קום וצא".. יוסי נבהל. "אני לא אמרתי את זה" הכריז לעבר הרהיטים הדוממים.
אבל הדמות במראה דרשה לצאת אפילו בגשם.
"נאה דרשת, אך לאן אצא?" חשב יוסי בסתר לבו. "בגשם הזה הרי צילה שלי, (כך כינה את הפיאט אונו שלו), לא תחזיק מעמד רגע בזרמים ששוטפים עכשיו את הכבישים" הדמות הדורשת נדמה.
יוסי הבין שעליו לצאת ולהשיג יחידת ניאגרה חדשה. אבל לא עכשיו.
הוא התרווח על הספה, נח מספר דקות, לאחר מכן קם, הכין כוס תה מתיון משומש, הלך לחדר ארז מספר בגדים בתיק מתפרק בעל ידית אחת קרועה, חזר למטבח, ארז קצת פירות וירקות, לחם וגבינה, חטיפים ופיצוחים בשקית נפרדת, "לא, בקור הזה לא ממש צריך צידנית" הקל על עצמו. הכין תרמוס תה, הפעם מתיון חדש, ובקבוק קטן של מים, לבש מעיל, מגפיים אסף את כל המיטלטלין שארז, את שקית האשפה, נעל היטב אחריו, וירד לחניה.
צילה המתינה לו שם רועדת מקור. כולה כחולה ונוקשת. "מסכנה שלי" חשב יוסי בסתר לבו, ואז הבין שהוא בדרך "החוצה מכאן" כפי שהדמות שבמראה הורתה עליו. "לא" הוא ניסה להתנגד וכיוון את עצמו בחזרה לעבר חדר המדרגות. אז נזכר שלא זרק את האשפה לפח המרכזי. בוטח בעצמו, נכנס יוסי לחדר האשפה, זרק את השקית המלאה, חזר אל צילה, חייך לעברה הטעין אותה בתיקו ובמספר שקיות מזון, והתניע. ברדיו כיוון עצמו אל גל"צ. הוא מאוד אהב את התכנית ציפורי לילה עם גדעון רייכר. האנשים ששוחחו עם רייכר גרמו ליוסי להרגיש טוב עם עצמו. "איזה אומללים" חשב לעצמו, וכעת הרגיש מחוזק. "מה הם לא יכולים לשלוט על עצמם?". רייכר שוחח עם בחורה שבגדה בבעלה, למרות שאהבה אותו אהבת נפש, וכעת הוא גילה והחליט על פתיחת הנישואין. לא פירוקם אלא פתיחתם לאפשרויות בגידה דו צדדיות. האישה סיפרה שהיא חוזרת הביתה ומגלה נשים מתגוללות במיטה עם אהובה, ומזמינות אותה להצטרף...הסיפור המשיך והסתבך, ויוסי חש מגורה מכל העניין. "גם אני מאמין בנישואים פתוחים" אמר לגדעון רייכר דרך המכונית. מה רע? כל פעם בחורה אחרת וביחד עם אהובתי. למה לא? הוא נזכר בשלושת השכנות שלו שגרות בדיוק מולו, אליהן הוא נוהג להשקיף, ואף קנה טלסקופ לצורך כך. הוא למד להשאיר את ביתו חשוך לחלוטין בשעה שהוא עושה כך. לכולן הוא עורג, ומעולם לא החליף איתן מילה מעבר לברכות מנומסות והנהוני ראש. מעולם לא הישיר אליהן מבט. כעת החליט לאזור אומץ ובבוקר לשוחח עם הבחורה הנמוכה. "היא תהיה טרף קל עבורי ביחס לאחרות" חשב לעצמו, והחל לגבש תכנית פעולה. ואז התחוור לו, שלמורת רוחו, הוא בדרך לירושלים. "לאן אני נוסע?" שאל את עצמו, אבל עצמו לא ענה לו.
"מה אני עושה כאן?" ניסה להבין, אבל ידיו ננעלו על ההגה, ורגלו נטועה על דוושת הגז. בחוץ, הגשם ירד וירד. צילה כבר התחממה מספיק כדי להלחם בזרמים המאיימים להטביעה.
יוסי נתקף בהלה. הוא עלה כבר על כביש מספר אחד בדרך לירושלים, כשהבחין כי מד הדלק שלו נוטה לגמרי שמאלה והנורה הכתומה מהבהבת ומסמנת לו שהדלק אזל.
צילה, צילה שלי... חשב יוסי, מה יהיה, אין על הכביש הזה שום תחנת דלק. לפתע החל לפתח חרדות. הוא שכח מתחנת הדלק בכניסה לבית שמש. אנחנו נגיע יחד לירושלים, ויהיה בסדר, הוא ניסה להרגיע אותה, אבל נראה היה שעוד מעט כבר לא יהיה את מי להרגיע פרט לעצמו. צילה החלה להוריד מהירות. מדי פעם קיפצצה מריח אדי הדלק ולבסוף נדמה
