השדרה
מכוניות חולפות מימין ומשמאל לשדרה בעצבנות ובריחוף משחקות מחבואים עם האורות המתחלפים מאדום לירוק לצהוב ולאדום .
רעש המכוניות מחריד את הבוקר הטרי .
ומיכל פוסעת בין עצי השדרה רחבי הצמרת הניצבים בשורה עורפית .
וכשהשדרה נקטעת על ידי הכביש הסואן היא מצטרפת למשחק המחבואים עם הצבעים המתחלפים ולעיתים היא גונבת מהאדום לפני הירוק .
היא צועדת מתחת לעצים המאפילים את קרני השמש או מגינים בפני זרזיפי הגשם הנדירים, כשריח האדמה הלחה נישא באויר .
העצים המוריקים מגלים את שורשיהם הטריים הנשרכים ממרום לאורך הגזע , שןרשים שהיא אוהבת לקטוף ולגלגל בין אצבעותיה .
ובין העצים , על הספסל המבריק יושב קשיש בחברת הפיליפינית שלו או מטפלת עם תינוק בעגלה . נער בתלבושת ספורט רץ ריצת בוקר ונערה עם שקיות נילון מוליכה את כלבה שמסתובב סביב עצמו עד שהוא מוצא תנוחה נכונה לעשית צרכיו .
ובצעידתה המתמשכת מיכל הולכת ושוקעת בתוך עצמה ומסתתרת מההמיה שמסביב . אט אט היא מעלימה את העצים , הספסלים , הכלבים ובעליהם . הכל נבלע בערפל שבתוכה וכל התנועה וכל האורות וכל הצבעים והריחות תופסים מרחק , נצבעים בצבעים שקופים ונעלמים מתודעתה .
והיא מתערסלת בפסיעותיה ודמיונה מפליג ממנה והלאה כשהיא פוסעת פסיעה ועוד פסיעה ועוד אחת ודרכה מובלת מעצמה ומובנת מאליה .
ודוד מופיע מתוכה מאי שם והיא רואה אותו מגיע בצעדי ריקוד נושא את כינורו ומנגינתו פורטת על מיתריה .והוא מתישב מולה עם החיוך והקריצה ששובים את ליבה כשהוא מנסה להעביר אליה את מחשבותיו והגיונו .
ונוכחותו הבלתי מציאותית ממלאה את מיכל בחויה מסעירה ומאתגרת והיא מנסה לחגוג את שעותיה היפות .
וכשהתמונה מתחלפת היא רואה אותו נכנס בקושי למכונית עם רגליו הארוכות הגמלוניות שמסרבות לתפוס את מקומן במרחב הצר שבין המושב להגה וגם הכרס מפריעה בדרכה . ותוך טרוניות ומענות על המכונית הבלתי אפשרית , כשעולה חיוך סלחני על פניה , הוא מצליח איך שהוא להדחס ולשים את ידיו על ההגה ולהתניע . ומיכל מתבוננת בדוד ובמלחמתו הנצחית במרחבים הצפופים למדותיו והגוש העגול , החם והמתוק מציף את גרונה ולוחץ על כיסי הדמעות בגעגועים .
והיא רואה כמו בסרט את ידיו שעל ההגה שהן כל כך קרובות וכל כך רחוקות ובלתי מושגות .
ומסביב קוראת לה ההמולה לחזור והיא מסרבת , כי חבל לה לאבד את הגוש המתוק שבגרונה .
והוא מופיע שוב מתוכה ויושב מולה ליד השולחן הגדול במטבח רחב הידים ונושא את דבריו בהתלהבות ובביטחון ולפעמים בתהיות ובספקות על חיים ומוות , על זיכרון ושיכחה , על אהבה ונקמה , ודבריו גורמים לה להסחף אחריו בהתרוממות רוח והערצה גואה.
והיא ממשיכה בפסיעותיה המערסלות ודמיונה קורא לדוד לחזור ולבוא והיא מזמינה אותו בלילות הקרים כשהיא בודדה ומדברת אל המתים .
וצפירת המכוניות מזהירה אותה במעבר האדום הגנוב בכביש החוצה .
אלא שהיא שקועה עמוק בתוכה ופסיעותיה הופכות כושלות וממשיכות לערסל ולהשיט את דמיונה למרחבים שמביאים אותה אל בין האבנים .
והיא רואה אותו שחדל מקיומו מתחת לאבנים הסתמיות , הקרות , השותקות . והיא מזהה את האבן שעל חציה מופיע שמו והחצי השני ממתין לשמה . והיא מתישבת בדממה על החצי הערום ורואה את עצמה מלמעלה ויודעת שהוא עדין מחכה לה . והוא אז יושיט את ידיו הארוכות , היפות והמטופחות ויחבק אותה כמו פעם .ואולי היא תרגיש שוב בבית , שוב שייכת . אלא שהבהלה תופסת בעורפה והיא חשה זרות ועוזבת בלב כבד .
וההמולה שמסביב מזכירה לה את השדרה ההולכת ומסתימת בעוד פסיעות מספר והיא מתקרבת אל הבית הגדול . המציאות אז חוזרת ונצבעת בצבעים קולניים , בצפצופי מכוניות עצבניות והקיום חוזר ומקבל את ניפחו האפור .
עולמה הניסתר נשאב לו בחזרה לפינה נידחת בתוכה , ממתין בדממה להזדמנות הבאה.
