צימוקי אהבה

סבתא שלי רכונה על

שולחן העץ במטבח הקטן שלה.

בידיים מקומטות ורכות

כמו מפיות המשי

שבאוסף שלי

היא מותחת בעדינות את

בצק השטרודל הווינאי

עד שנעשה שקוף

עד שנעשה כמעט ונקרע.

מרגישה את ידיה הרכות

מותחות את ליבי כך

שיגיע לקצה גבול הכמעט ונקרע

ויחזיק את הגעגוע

לימים שבהם האמנתי שאוכל לבוא

תמיד

אל

מטבחה

ליבי נמתח אל עיניה, שמקפלות בתוכן

את צימוקי האהבה

אל עיניה, שכל רע העולם שנספג

בהן, לא פוגע

בריח המאפה,

שמחזיק

הבטחה

לעולם אחר.

©כל הזכויות שמורות לעירית ענבר