הוזעקתי באחד מחודשי פברואר הקרים והגשומים.למשרדו של פנחס, עורך העיתון שבו היה לי תור אישי.
הוא השליך לעברי מסמך דהוי ומקומט,הבטתי במילים המטושטשות הכתובות בו ולא הצלחתי להבין כלום.
"הבנת מה המשימה?" שאל פנחס והביט בי בעיניו הערמומיות.
"האמת שלא! לא מבין מה כתוב על הדף." אמרתי והושטתי יד לעבר צלוחית הסוכריות שהיתה מונחת במרכז השולחן.
חשתי חבטה על ידי כשפנחס מונע ממני את הגישה אל הסוכריות הקורצות.
"תקשיב ותקשיב טוב!"אמר בקולו המאיים משהו.
"המשימה לא קלה כלל,אתה תעבוד תחת מסווה ובתחפושת....חייך יהיו בסכנה""
איזו משימה היא זו?"שאלתי בסקרנות,חש את תחושת הפחד המתפשטת בי,מרגיש את שיערותיי סומרות.
"השגנו רעיון בלעדי עם אחת ממשפחות הפשע...." אמר וחייך את חיוכו המאיים.
"מה?הם הסכימו להתראיין?"שאלתי .נדהם מן המשימה המוזרה.
"נראה לי שאתה רוצה להיפטר ממני."אמרתי בהלצה.
"אתה יודע שאתה יקר לי כמו בני!" אמר פנחס וזרק לי סוכריה מן הצלוחית.
"נו טוב! אל תבכה לי עכשיו!"אמרתי בחיוך.
לאט לאט הסרתי את עטיפת הסוכריה מניח אותה בפי ונהנה מן המתיקות המלטפת.
"טוב!לעבודה!" אמר פנחס וזרק לעברי דף לבן שעליו היו כתובים פרטי אותה משפחת פשע נודעת.
"תיגש לגיורא בדרך החוצה,הוא יתן לך את כל מה שדרוש בשביל שלא יזהו אותך" אמר ונרדם על כסא המנהלים היקר.
"טוב.."אמרתי וניגשתי אל גיורא.
גיורא היה אחד מהאנשים החכמים ביותר שהכרתי. לכל שאלה היתה לו תשובה.וזה עמד בניגוד לפניו התמימים משהו.
לחצתי את ידו של גיורא והתיישבתי על הכסא שעמד לפני שולחנו המבורדק.
הוא נעמד על רגליו וניגש אל ארון נעול שעמד בצד החדר,ממנו שלף קופסת קרטון מאובקת.
"תחפושות של פורים..."אמרתי בצחוק.
גיורא הניח את קופסת הקרטון על השולחן ואמר:"מאיר יש כאן את כל מה שתזדקק לו.פאות,שפמים,בגדים....בקיצור כל מה שצריך."
"תודה!"אמרתי וקמתי ללכת. גיורא נעמד מולי ואמר:"אני מבקש שתזהר ....זו לא משימה קלה."
"בסדר! אני מבטיח לשמור על עצמי." אמרתי בחיוך ויצאתי החוצה.
גשם קל החל לרדת.פסעתי לעבר החניון ממול שם חנתה מכוניתי. בפתח החניון עמד מאבטח חדש שלא היכרתי קודם."מה קרה לאלכס?" שאלתי את עצמי.
"הוא לא פיספס אפילו יום עבודה אחד בכל ששת שנות העבודה שעבד כמאבטח" וזה נראה לי מוזר.
מכוניתי חנתה הרחק מן הכניסה בחלק החשוך של החניון.התקדמתי מצית לעצמי סיגריה לפתע הבחנתי בדמות לבושה שחורים רכונה תחת מכוניתי.הסתתרתי מאחורי אחד העמודים התומכים את גג החניון.
חריקת בלמים נשמעה ומכונית שחורה נעצרה ליד אותה דמות ,אורותיה כבויים,הדמות נכנסה והמכונית הסתלקה במהירות כשהיא אוספת את אותו "מאבטח" מן הכניסה.
כיביתי את הסיגריה על הריצפה והתקדמתי לעבר מכוניתי. סימנים שחורים היו על מכסה המנוע. בזהירות התקדמתי ורכנתי מתחת למכונית שם הבחנתי בחבילה הצמודה למכונית.נורה אדומה היבהבה בין כל החוטים שהיו כרוכים סביבה.
התרחקתי מן המכונית והתקשרתי אל המשטרה ביקשתי מן המזכירה את ניצב רחמים צברי שהיה חברי מילדות. הוא היה מופתע מעבר לקוו ונתן לי הוראה לא להתקרב.הסכמתי עם כל מילה שאמר והתרחקתי עד לפתחו של החניון.
הבחנתי במכונית מתקרבת במהירות חוסמת את הכניסה לחניון,מן המכונית הגיח רחמים בפנים דואגות הוא ניגש אליי ולחץ את ידי בחום.
"מה קרה מאיר? הסתבכת עם מישהו?" שאל בעודו דואג.
"לא שידוע לי!" עניתי.
לפתע הגיחה מקרן הרחוב מכונית החבלה המשטרתית.נהגו של רחמים הזיז את מכוניתו מן הכניסה מפנה מקום למכונית החבלה.כמה ניידות הגיעו גם הן ושוטרים החלו להתפרש בסביבה .
רחמים אחז בכתפי והובילני כמה מטרים משם,הוא נשען על אחת המכוניות שחנתה והחל לשאול שוב אם אני מעורב באיזשהו אירוע .
אמרתי לו שאני באמת מודה לו על הדאגה הכנה,אבל אינני מעורב בשום דבר.
הוא חייך סוף סוף את חיוכו המיוחד לחץ את ידי תוך כשהוא אומר:"מאיר אם תצטרך משהו...אולי לספר..לשתף אותי בדבר מה...אני תמיד פנוי בשבילך."
"תודה!" אמרתי .רחמים פנה למכוניתו ונעלם מן המקום יחד עם נהגו.
לאחר דקות מספר ניגש אליי אחד מן השוטרים."היה לך מזל גדול " אמר והראה לי את לבנת החבלה שהיתה בידו של חבלן המשטרה.
"אתה מוזמן לחקירה" אמר אותו שוטר ונעלם יחד עם הניידות שבסביבה.
