פרק ב'
זה היה נראה ערב ככל הערבים.
ישבתי ספונה בכורסא הרכה, מתבוננת דרך הוויטרינה הגדולה. הייתי צריכה לחכות לה בחוץ, הרי ידועה הייתה באיחוריה, אבל הצינה הזאת, רק הייתה גורמת לי לחלות, גם ככה אני כל כך מצוננת וסריות האפצ'ים שלי כבר שברו שיא. חככתי בדעתי אם להזמין בינתיים קפה, כבר לא היה לי נעים מהמלצר שהביט בי במבט עקום. חייכתי כשדמיינתי את עידית במצבי עכשיו, 'למה מי הוא, כולה מלצר שתפקידו לשרת אותך, מה את דופקת לו חשבון?!'
ובכל זאת, כשחיוך על פניי סימנתי למלצר שאני רוצה להזמין. בדיוק כשהגיע לשולחני, נכנסה עידית כרוח סערה, כולה חיוכים וכרגיל מבט מתנצל, על הפקקים והילדים ומה לא?!
התנשקנו והתחבקנו כהרגלינו בקודש והמלצר חיכה בסבלנות כשעל פניו מבט מרוצה.. נו, איזה גבר לא אוהב, לראות שתי בחורות נאות מתחבקות ומתנשקות.
החלטנו על סלט רוקפור בתוספת לחם כפרי וחמאה.
"מה תשתו?" שאל מבלי להרים ראשו מהפנקס.
"דיאט קולה לימון, עניתי מבלי לחשוב אפילו וכבר נדמה היה לי שאני שומעת את עידית מבקשת את הלימונענע הקבוע שלה, אך, להפתעתי שמעתי אותה מזמינה בירה, הרמתי את מבטי שהיה שקוע בתפריט, "בירה?"
"אני זקוקה לזה, עכשיו", סיננה מבלי להביט בי.
המלצר חזר על ההזמנה, אישרתי לו בניד ראש, סקרנית לדעת, מה עובר על עידית שדווקא עכשיו במצבה החליטה להזמין בירה.
"דפי.. כתבת משהו חדש?", היא התחילה בשיחת חולין ואני שיחקתי את המשחק.
"כן" התחלתי בהתלהבותי, "טוב שאת שואלת, כי נורא רציתי כבר לספר לך שהחלטתי לכתוב יומן אישי"
"יומן אישי? מה את בכיתה ג'?"
"טוב, לא בדיוק יומן שכזה.. זה לא יהיה בסגנון: שלום יומני היקר, זה יהיה מן סיפור חיים".
"יופי! איזה רעיון נהדר, את בטוח תכתבי את זה בצורה הכי מרתקת שיש ותהפכי כל הליכה שלך למכולת ל.. ל.. " פתאום לא מצאה, מה להגיד, זה לא היה אופייני לה.
היא ידעה, תמיד להיסחף במחמאות על הכתיבה שלי ולי זה תמיד הוסיף כמה קילו במחלקת האגו, אבל הפעם היה בה משהו שונה, עצור.
"עידית, מה קורה? מה הבירה הזאת פתאום? לא אמורים להתנזר משתייה בהריון?"
"אל תזכירי לי את ההיריון הזה", היא גלגלה את עיניה כשידה תומכת במצחה.
"מה? למה? חשבתי שהשלמת עם זה והחלטת שזה רק לטובה, שתתחרטי אם לא תביאי את השלישי. מה קרה עכשיו?"
"עזבי סתם ההורמונים משתוללים לי עכשיו"
"בבקשה, בירה ושנדי" הניח המלצר את בקבוקיי הבירה והכוסות לפנינו"
עידית, פתחה את הפחית ולגמה מן הבירה.
"אל תדאגי, מבירה אחת, מידי פעם, לא קורה שום דבר. גם עם יותם והראל שתיתי מידי פעם והנה לא קרה להם כלום, הם בסדר גמור"
חייכתי אליה. הבנתי שהיא צריכה כרגע תמיכה רגשית ותו לא, זה לא היה הזמן להרצאות על בריאות העובר.
מעבר לכתפה, הבחנתי בשולחן שמולי בגבר שישב לבדו, לוגם קפה ומביט ישירות אליי, ממש אל תוך עיניי, זה היה חודרני וגרם לי לנוע בחוסר נוחות במקומי. מצד אחד עיניו הכחולות עמוקות שאבו את מבטי אליהן ומצד שני היה במבטו משהו זר, מתריס מעט.
"אז מה, עידיתי, כתבת משהו לאחרונה?"
היא שתקה. השתיקה שלה הייתה מוזרה, מי שמכיר את עידית יודע שהיא אף פעם, אבל אף פעם, לא שותקת. הנחתי את ידי על ידה. היא הרימה את מבטה אליי, מתעלמת משאלתי.
"דפי, נראה לי שעשיתי שטות עם התינוק הזה ועכשיו מאוחר מידיי להתחרט"
" אוי, את באמת סתם בהשפעת ההורמונים עכשיו. הרי חשבת על זה והגעת למסקנה שתמיד רצית את השלישי, אבל איכשהו לא יצא לכם ועכשיו זה הגיע בלי שום התראה. אז, תשמחי ותקבלי אותו. תאמיני לי עידיתי, עדיף ככה, לא מתוכנן ואז את לא דואגת, אני כן אקבל מחזור, או לא אקבל.. אני כן אקלט החודש או לא אקלט החודש."
אבל עידית כאילו לא שמעה אותי, המשיכה בשלה, שהתרגלה כבר שאף אחד לא תלוי בה, שהילדים גדלו, שעכשיו תאלץ להיות כבולה לבית ואם תצא זה יהיה בלוויית תינוק תובען וצרחן.
ואני שכבר שמעתי את הטוענות הללו ממנה לא פעם, נדדתי במבטי אל השולחן ממול, אל כחול העיניים, שעדיין לא הפסיק להביט ישירות אליי, חייכתי אליו ושלחתי לו מבט מתריס משלי, בזה אני מאוד טובה, יש לי מבטים מכל מיני סוגים.
"דפי, את איתי בכלל, יוהו תנחתי", הגבירה את קולה.
"אה, כן בטח שאני איתך", החזרתי את מבטי אליה, בטוחה שלא אמרה שום דבר חדש.
" אבל כבר אמרנו שתביאי מטפלת שתעזור לך וגם הילדים יכולים לעזור. את תראי שיהיה בסדר. חוץ מזה, להריון יש חוקים משלו ולא סתם הוא נמשך תשעה חודשים, חלק מהעניין זה ליצור בך רגשות אימהיים מחדש."
שבתי להביט שוב לשולחן ממול, שלהפתעתי היה ריק. כחול העיניים נעלם ורק שטר של 50 ₪ הונח בסמוך לכוס הקפה ששתה.
איך הלך ככה בלי להגיד מילה, אחרי כל המבטים הללו.
"ומה עם החזה שלי עכשיו, 16,000 ₪ השקעתי בו, לא פחות ולא יותר.."
לא שממש התאכזבתי, כי בכל זאת אני נשואה באושר ולא רע לי בכלל רק ש..
" את יודעת איזה נורא זה יהיה, אם הם יצנחו לי בגלל ההיריון!"
גם איזה נדיב, 50 ₪ על כוס קפה, חבל שאני לא המלצרית, חשבתי, עדיין לא משלימה עם היעלמותו הבלתי צפויה.
"דפי, חוץ מזה יש עוד משהו בקשר להיריון הזה.. דפי, את בכלל לא איתי!" שמעתי אותה צועקת לעברי ולהפתעתי, נעלמת במהירות יחד עם הכסא.. הרעש היה עצום, כאבו לי האוזניים. נפלתי על משהו רך ורטוב, ניסיתי לפקוח את העיניים ולקרוא לה, אבל לא הצלחתי לעשות כלום, הייתי אחוזת אימה, שמעתי רעש וצרחות ואז הרגשתי שערפל סמיך אופף אותי.
אני לא יודעת כמה זמן עבר, פקחתי את העיניים, הרגשתי את ראשי כבד כעופרת, נסחב כלפי מטה. חשתי בידיים חזקות שאוחזות בידיי וגוררות אותי משם. שמעתי את יללות הסירנות הבלתי פוסקות, צרחות ובכי, הבנתי שכנראה שרדתי ובטח מצילים אותי עכשיו. ניסיתי להזיז את הרגליים, לוודא שנשארו במקומן, אבל שוב הרגשתי את העייפות נופלת עליי ותיכף אירדם ועידית, פתחתי את הפה לקרוא בשמה, להגיד לו שצריך להציל גם אותה, אך כל שיצא לי זה מלמול רפה ולא נראה לי שמישהו שמע.
©כל הזכויות שמורות לשרון נחום.
