ניגשתי אל אחת החנויות המוכרות פלאפונים ורכשתי מכשיר חדש במקום זה שנלקח ממני.
מן הכספומט שבקרן הרחוב הוצאתי מעט כסף שיהיה לי למקרה הצורך.
ומשם הלכתי לעבר החניון ששם חנתה מכוניתי.
בכניסה ראיתי את אלכס המאבטח.הוא שמח לראותי חייך וברך אותי לשלום.
"איפה היית?"שאל בדאגה."המכונית שלך פה" הוסיף בשפתו העילגת.
"כן! אני יודע...לא הרגשתי טוב.." אמרתי והוספתי:"גם אתה לא היית..."
"נכון...אמרו בחברה יש מחליף ..ואותי שמת בבית ספר דתיים...שמה משוגע כולם." אמר וחייך.
חייכתי לחצתי את ידו וניגשתי אל המכונית.סימני הלכלוך היו עדיין על מכסה המנוע,ואבק רב הצטבר על השמשות.
גחנתי מתחת למכונית בוחן את המנוע.המכונית היתה "נקיה".עליתי וניסיתי להתניע,המנוע דמם בתחילה ורק אחרי כמה נסיונות התעוררה המכונית לחיים.
נסעתי לכיוון בית החולים איכלוב ששם עבדה אפרת.הזריקה בגב הציקה וכאבה ודרשה טיפול.
לאחר כמה דקות מצאתי חניה במפלס התחתון,"מינוס שלוש" היה כתוב על שלט גדול שהיה תלוי על אחד הקירות.
יצאתי מן המכונית ופניתי לאחת הכניסות ששם היו המעליות,למרות שעת הבוקר המאוחרת המקום היה כמעט ושומם.לחצתי על כפתור המעלית מצפה שתגיע.לפתע חשתי הרגשה מוזרה כאילו ומישהו מביט בגבי,הפנתי את מבטי לאחור והתנועה הזו היא שהצילה את חיי.קול נפץ נשמע והכדור שנורה לעברי פגע בדלת המעלית מחורר אותה.
כעט הבחנתי במכונית שעמדה כעשרה מטר ממני בתוכה ישבו כמה אנשים ומידו של אחד מהם ביצבץ אקדח ועשן מיתמר ממנו.
מיד זינקתי אל תוך המעלית שהגיעה ממש באותה שניה שהייתי זקוק לה כל כך. קפצתי לתוכה ולחצתי על המספרים מבלי משים העיקר היה לברוח כמה שיותר מהר.מחוץ למעלית שמעתי את קולו של אחד המתנקשים צורח משהו,ידו כמעט ונגעה במעלית העולה.
יצאתי מבוהל מן המעלית באחת הקומות.הצתתי סיגריה מנסה להירגע,אנשים חלפו על פני והביטו בי במבט מוזר.לפתע הבחנתי באדם משופם וגדול לבוש מעיל כחול מתקדם לעברי במבט מאיים,כשהיה קרוב אליי ידו נשלחה לתוך המעיל."זה סופי!" אמרתי ועצמתי את עיניי לוקח שאיפה אחרונה מהסיגריה.מצפה לכדור שיפלח את ליבי.החבטה בחזי לא היתה גרועה כל כך,"מה ככה מתים?"שאלתי את עצמי.
אותו אדם פשוט חבט על חזי ואמר:"תסלח לי אדון!אבל כאן לא מעשנים!" בידו היה פנקס והוא החל לרשום את פרטיי.
"אתה פקח?" שאלתי,צחקתי כמו משוגע.
זה הביט בי בסקרנות ואמר:"כדאי שתיגש לרופא!אתה לא נראה טוב!"
לקחתי את הדו'ח בידי מקמט אותו ומשליכו על הריצפה.
הפקח הביט בי במבט מפוחד והסתלק מן המקום.כשהוא ממלמל:"אלוהים ישמור...אלוהים ישמור,כמה משוגעים יש כאן."
התיישבתי על אחד הכסאות שהיה קשור בשרשרת פלדה שמישהו חלילה וחס לא יגנוב אותו,וניסיתי לעשות סדר במחשבות.
בעודי יושב וחושב חלפה על פניי אחות לבושה חלוק לבן,התרוממתי לקראתה ושאלתי היכן אוכל למצוא את אפרת.
זו חשבה כמה שניות ושלחה אותי אל הקומה שלמטה:"שם תמצא אותה!"אמרה ונעלמה בהמשך הפרוזדור.
פחדתי להיכנס למעלית.ירדתי במדרגות החשוכות מגשש את דרכי קומה אחת למטה.
יצאתי לפרוזדור גדול מתחכך בחולים קשישים וכואבים."מחלקת נתוחי לב" היה כתוב בשלט מאיר עיניים.
לפתע חשתי חבטה ברגליי כשהסתובבתי בבהלה ראיתי סניטר המסיע את אחד החולים במיטת ברזל גדולה וזה התנגש ברגליי.
הוא הביט בי ואמר במבטא רוסי כבד:"בקשה לזוז...אתה מפריע."
"בסדר!" אמרתי בקול. ובליבי אמרתי:"בן זונה! כמעט ושברת לי את הרגלים"
"מאיר!" שמעתי לפתע קריאה מקצה הפרוזדור,אפרת עמדה שם לבושה בגדים לבנים,באותו הרגע הצטיירה לי כמלאך.
היא משכה אותי לאחד החדרים מצמידה לי נשיקה ארוכה ורטובה.
לאחר שהתנשקנו היא שאלה:"מאיר הכל בסדר?"
"ניסו להרוג אותי..."אמרתי.
"מה קרה?" שאלה בבהלה.
סיפרתי לה את אשר קרה בחניון,היא נבהלה ואמרה:"מאיר אתה חייב להתקשר לחברך רחמים...אולי הוא יוכל לעזור."
"בסדר!"אמרתי,מצמיד אותה אל גופי.
