השעה היתה תשע ורבע,השארתי את מכוניתי קרוב ככל האפשר לבית הקולנוע,ומשם פסעתי לעבר הכיכר ההומה.
קולות שירה של שיכורים בקעה מאחד הפאבים שבאזור.בחנתי טוב טוב את הסביבה ומכין את עצמי לגרוע מכל.
ממולי היה קולנוע חן,הקופות היו מלאות אדם.
ניגשתי בזהירות אל הקופה רוכש כרטיס מן הקופאית,מאבטח עמד בכניסה ותלש את ספח הביקורת שהיה מחובר לכרטיס.גלאי המתכות ציפצף ברגע שהוא נצמד אל האקדח שבחגורתי."מה זה?"שאל במבטא רוסי.
"אקדח!"אמרתי שולף את רשיון הנשק מארנקי.
"טוב..בסדר..בסדר!"אמר כשהוא מתאמץ לקרוא מה כתוב ברשיון.מפנה לי דרך להיכנס.
לפתע ניגש אליי אדם חמור סבר הלבוש חליפת חאקי וביקש ממני לצאת החוצה אחריו.
יצאתי אחריו כשמאבטח מביט בי במבט מוזר."ראיתי את הסרט" אמרתי בחיוך מפלס דרך בין האנשים העומדים בתור.
בחוץ עמדה מכונית מרצדס שחורה מפוארת.אותו אדם שהתלוויתי אליו פתח את הדלת האחורית והכניסני בדחיפה אל המושב.שולף מחגורתי את אקדחי ומכניס אותו לתא הכפפות שברכב.
אז הבחנתי בו יושב כשסיגר תקוע בפיו העקום.הוא סימן לנהג לנסוע,מושיט את ידו ללחיצה.לחצתי את ידו מביט בפניו האכזריות,צלקת ארוכה היתה לכל אורך פניו.הוא חייך את חיוכו המאיים ואמר:"טוב! יש לך רבע שעה לראיין אותי!".
"תו..דה לך מר..."גימגמתי.
"בלי מר...בלי שמות!" אמר והביט בי במבט מקפיא.
"בסדר!"אמרתי מנסה להיעלם בתוך מושב המכונית.
לפתע הבחנתי בשרשרת אשר צורתה נראתה מוכרת לי סביב צווארו של אותו מאפיונר.הושטתי את ידי אל השרשרת ומיד חשתי חבטה בראשי,ואיבדתי את הכרתי.
התעוררתי בתוך חדר ענק,על הקירות היו תלויים תמונות של ציירים נודעים.
בכניסה עמד אחד משומרי ראשו של המאפיונר,הוא הביט בי מתעורר ניגש אליי גורר אותי לעבר משרד גדול ומפואר,מאחוריו ישב ראש משפחת הפשע.
ראשי כאב עדיין מן המכה שחטפתי,אחזתי בראשי מנסה להפחית את כאב המכה.
"שב!" אמר.
התיישבתי על הכסא מולו,מנסה להיות אדיש ושלו.
"מה רצית לעשות לי? לפגוע....? שאל בקול מאיים.
הבטתי בשומרי ראשו שעמדו בצידי החדר כרובוטים מתוכנתים,חרדים לגורלו.
"רצי..תי "קולי בגד בי ולא יכולתי לדבר.
אחד המאבטחים ניגש אל הבר שבצד וחזר עם כוס מים,הוא הגיש לי אותה בנוקשות.
לגמתי את המים הצוננים מרגיש את טעמם הנפלא.
"נו!דבר!" נהם .
"רציתי ...לראות את ה...שרשרת." אמרתי כשקולי שב אליי לאט לאט.
"איזה שרשרת?" שאל וצחק.
"זו שעל צווארך!" אמרתי.הוא הרצין לפתע ושיחק בה באצבעותיו.
"למה אתה מתעניין בשרשרת הזו?"שאל כשהוא דוחף סיגר עבה אל פיו,ואחד המאבטחים חמוש במצית,מדליק את הסיגר.
"השרשרת הזו ...זה סיפור ארוך. אתה יודע מה מאיר....אני אספר לך ..לפני שתמות." אמר וצחק את צחוקו המטורף."אישה מצאה תינוק עטוף בחיתולים על מפתן דלת הכנסיה ביפו.היא לקחה את התינוק שלא היה עליו שום פרט מזהה וגידלה אותו כמו בנה.על צווארו של התינוק היתה שרשרת.והתינוק גדל כיהודי לכל דבר. אותו תינוק היה אני." אמר כשהוא מהורהר ועצוב.
"סיפור מעניין! גם לי יש אותה שרשרת." אמרתי והוצאתי את השרשרת שממש דמתה לשרשרת שעל צווארו."
הוא קם מופתע מכסאו קרב אליי מצמיד את השרשרות זו לזו והן תאמו האחת לשניה כמו שתי טיפות מים.
"מאיפה השגת את השרשרת?"שאל בסקרנות.
"אמא שלי נתנה לי אותה כשהייתי תינוק." אמרתי
הוא ניגש שוב אל כסאו מניח את הסיגר במאפרה מקריסטל."מוזר מאוד!מוזר מאוד!"מילמל לעצמו.
"יכול להיות שאנחנו....אמא שלך עדיין...חיה?" שאל בסקרנות.
"כן! היא בבית אבות." אמרתי חש שקולו הולך ונהיה רגוע.
"איפה היא נמצאת?"שאל כשזיק של תקווה נראה בעינייו.
"היא נמצאת בבית גיל הזהב ברחוב בועז בדרום ת"א" אמרתי שותף לרגשותיו.
"והיא...צלולה? היא מזהה את מי שמולה?" שאל בהתרגשות הולכת וגוברת.
"היא צלולה כמו אחת בת שלושים,ונראית צעירה לגילה." אמרתי מרשה לעצמי לחייך.
"אז למה זרקת אותה בבית אבות?" שאל כשהוא קם מכסאו בזעם.
"לא היתה לי ברירה,אמא משותקת ולא יכולה ללכת." אמרתי בעצב.
הוא נעצב פתאום והייתי מוכן להישבע שראיתי דמעה בעיניו.
"מחר בבוקר אתה ואני הולכים לבקר אותה!" אמר ונעלם בלווית מאבטחיו.
קמתי ממקומי נושם לרווחה,לחדר נכנס מאבטח והובילני אל מחוץ לבית,שם עמדה מכוניתי.עליתי עליה ונסעתי אל עבר ביתה של אפרת,חושב על בני הבלש שהיה אמור לשמור עליי."בטח גם הוא עובד למען אותו מאפיונר" חשבתי בלבי.
