טובעת

טובעת

טובעת, אין אוויר לנשימה,

נחנקת מאותה האהבה.

שחרר נא, התר לי פתח צר,

לזמן מה, אפילו זמן קצר.

אני, אינני עוד ילדה,

ושמירה כזאת איננה נחוצה.

בנכחותך כמו נאבקת בביצה,

כשמשתחררת-  פותחת בריצה.

אמרת זה הכול מאהבה,

אז מדוע אין בך ההבנה,

שכל אדם, כל יצור צריך מרחב,

קצת מקום, לא גדול ולא רב.

יום יבוא ואני אקמול מצער,

לא אברח, רק אשקיף לעבר הסהר,

ואתהה למה לא היה לי הכוח,

להשתחרר לעד וממך לברוח.