חוג כתיבה יוצרת – גלי צבי וייס
תרחיש גורלי (ספור בהגרלה)
אחזתי ברצועה של רקס. שוב הטיול הלילי הזה. עול של ממש. למען האמת, ניסיתי לשכנע את עצמי שיש בזה סוג של הנאה לראות את הכוכבים הפזורים ממעל, לשאוף את האוויר הצח עד לאותו לילה שהתחיל כלילה שגרתי. נכרכתי אחרי רקסי שהובילה אותי קדימה כשאני מאיצה את צעדיי. השקט היה חודר וחשתי בתחושה של אי נוחות כאילו וזוג עיניים מביטות בי ובוחנות אותי. ליבי פעם בחוזקה והמחשבות איימו להוציא אותי מדעתי – "אני כאן לבד, מה יקרה אם מישהו יפגע בי? הרי הכל יכול לקרות". בדיוק באותו רגע חשבתי על המשפחה שלי שהייתה ידועה כמשפחה מאושרת. בעלי ירון היה גבוה ונאה ונחשב כמצטיין בתחום עיסוקו כרואה חשבון בכיר בחברה בנקאית. ביתי מאי בת העשר הייתה יפהפייה אמיתית והשקיעה בלימודיה ובני עמית בן השש יכול היה להמיס לבבות רבים בקסמו האישי. באותו רגע חשבתי שעליי בהחלט להיות גאה בעצמי, כאישה בת שלושים וחמש המצליחה לנווט בין קריירה אישית - לניהול בית ולתפקד למופת כאם וכאשת איש.
לפתע מתוך הצללים זוג העיניים שחשתי בהן קודם לכן, הפכו לדמות אדם - "לא אל תרצח אותי" – התחלתי להתחנן על חיי. – "בבקשה, אני עוד רוצה לחיות" – בכיתי – "כל החיים עוד לפני".
למחרת תמונתי הופיעה בעיתון תחת הכותרת נעדרת בעוד שלמעשה נרצחתי בסמוך לאתר בניה ונקברתי שם מתחת ליסודות הבניין. רקסי שבה הביתה ונבחה בלי הפסקה מבקשת למשוך את תשומת ליבם של בני משפחתי ולהוביל אותם למקום שנקברתי. הם לא הבינו למה היא נובחת. רק אני יכולתי להבין אותה, בעיקר לאור הטיולים הליליים הקבועים והמשותפים שלנו, שבהם הייתי משתפת אותה בכל מה שעובר עליי, בקשיים האלה של להיות סופרוומן בכל התחומים, להרשות לעצמי לקרוס, לבכות, לשחרר את כל המועקות והיא הייתה קשובה ועונה לי בנביחות - מגיבה למה שאמרתי.
"רקסי למה את נובחת?" – שאל בעלי באדישות כשהוא שרוי על הספה בסלון, צופה בערוץ הספורט מבלי לשער שבאותו רגע אני כבר לא בחיים אלא קבורה עמוק עמוק בתוך האדמה.
ביתי החכמה הרגישה שמשהו לא בסדר ושאלה אותה כשדאגה נשמעת בקולה – "רקסי איפה אמא?"
רקסי המשיכה לנבוח כמנסה לומר להם בשפתה – "בואו אחריי - משהו קרה לה" - ללא הצלחה. החשד של מאי שמשהו רע קרה, התגבר מרגע לרגע. היא פנתה לאביה וביקשה – "אבא - בוא נלך לחפש את אמא, יש לי הרגשה לא טובה."
"אין לך מה לדאוג" – ענה - "היא בטח הלכה לאחת מהחברות שלה בשכונה ותיכף תחזור".
"אבל אבא, אני כן דואגת, למה רקסי חזרה לבד ולא עם אמא?" – שאלה, מנסה להזיז אותו מהצפייה במשחק שהוקרן על המסך.
"את סתם דואגת, עוד חצי שעה המשחק יסתיים ואז נברר איפה היא. את תראי שעד אז היא כבר תחזור". אבל לא חזרתי.
מאי כעסה מאוד על אבא שלה – "איך הוא לא דואג בכלל? זה לא מתאים לאמא ללכת בלי להודיע לנו, איך אבא יכול לשבת בשקט ולהתרכז במשחק? ולמה רקסי לא מפסיקה לנבוח? "
רק אחרי שעה כשלא חזרתי ולא הודעתי היכן אני נמצאת, הם התחילו לגלות דאגה אמיתית. שיחות הטלפון הראשונות היו לכל חברותיי, לברר אם עצרתי אצלן לשתות כוס קפה. הם התחילו להבין שהעובדה שרקסי חזרה בלעדיי באמת מתחילה להדאיג.
בשבילי זה במילא כבר לא שינה דבר, אני כבר הייתי קבורה באדמה. דמיינתי את השנים שעוד יכולתי לחיות אותם, את ילדיי שבוכים – לאחר שהתייתמו מאם ואת בעלי שהתאלמן מאישה. ראיתי כיצד הם כואבים ואיך למרות הכל, הזמן עושה את שלו והנה בעלי עומד להינשא שוב ולהקים משפחה חדשה.
"מי זה?" – שאלתי בקול כשאני חוזרת לעצמי. אף אחד לא ענה. לרגע אחד לאורו של הירח הצלחתי לראות את זוג העיניים שחשתי בהם. היה זה זוג עיניים של ינשוף שישב על ענף של עץ והתבונן בי. התחלתי לצחוק ביני לבין עצמי.
כששבנו הביתה, אני ורקסי התבוננו האחת בשנייה כאילו היינו שותפות לתרחיש הגורלי שיצרתי.
בעוד אני מתבוננת מהצד על משפחתי חייכתי אליהם באהבה וחשבתי- "לו הייתם יודעים מה יכול היה לקרות וכיצד יכולים היו להתנהל חייכם?"
