פרק ה'
ריח השתן החריף ניער אותה משנתה העמוקה, או שהיה זה הקור העז, חוץ מזה שהיא חשה את הלחץ בשלפוחית, היא ניסתה לקום, בדרך שלימדו אותה בקורס הכנה ללידה אותו התחילה בשבוע שעבר, לקפל את רגליה שלובות אל ביטנה, כשהיא שכובה על צידה והופ, הקימה הופכת קלה יותר ואין עומס על הגב, אך משהו עצר בעדה, כל גופה היה כבד ולהפתעתה רגליה וידיה לא נשמעו לה. האפלה הכבדה הזו שעיניה לא תרגלו, איפה אני, ניסתה להיזכר, אז, חזרו אליה בבת אחת זיכרונות הערב מבית הקפה. הפיגוע, הפיגוע הנורא, מחשבות קשות מילאו את ליבה, כעת הייתה ערה לגמרי.
"דפי!", זעקה הפעם בקול רם.
"עידית, את בסדר? אני כאן לידך", נשמע קולה הנרגש של דפי לשמוע סוף סוף את עידית מאז החל הסיוט.
עידית הסבה את ראשה לכיוון הקול והצליחה לקלוט את עיניה הזוהרות של דפי, היא חשה הקלה למראה חברתה.
"דפי, איפה אנחנו? אף אחד לא הציל אותנו? אני לא מצליחה להזיז את הידיים והרגליים." אזכור הגפיים גרם לעידית לפרוץ בבכי חסר מעצורים ודפי שכל כך הבינה אותה, נזכרה איך היא חשבה בדיוק את אותו הדבר כשהתעוררה ברכב ולא הצליחה להזיז את רגליה.
"עידיתי, הרגליים והידיים שלך בסדר גמור, בקושי נפגענו בפיגוע."
עידית, הבינה שעליה לשמוח על דבריה של דפי, אך משהו בקולה לא נשמע מעודד. ליבה ניבא לה רעות.
"למה אני לא יכולה להזיז אותם?", העזה.
"עידית, אני חוששת שהפיגוע הוא הדבר הקל שעברנו הערב, אני לא יודעת בדיוק להגיד לך איפה אנחנו, אבל לדעתי נחטפנו על ידי ארגון מוסלמי כלשהו".
שתיקה קשה שררה בחדר, עידית לא הצליחה לקלוט את המילים, נחטפנו ומוסלמים, היא חזרה עליהם בראשה שוב ושוב. בקושי עיכלה את הפיצוץ הגדול באמצע שיחתן בבית הקפה, אך זה תסריט שעוד יכלה לדמיין ברעד שעלול לקרות יום אחד, עקב המאורעות במדינה הזאת, אבל חטיפה! זה כבר שייך לסרט מתח, או לפחות לא משהו שקורה לאנשים שיושבים בבית קפה.
מחשבותיה הופסקו על ידי הדלת שנפתחה לרווחה.
אור של שחר מפציע חדר אל החדר ועידית נחרדה לראות שני גברים רעולי פנים ונשק על כתפם פונים לעברה.
"דפי", קראה בבהלה.
אך בטרם הספיקה דפי להוציא מילה מפיה, שלף אחד הגברים מכיס מעילו גליל גדול של מסקנטייפ ובעזרת הגבר השני שהסיט את ראשן אחורה תוך כדי סחיבת שערותיהן, חסם את פיותיהן. הגרירה על הרצפה הקרה כשכל גופן חבול הייתה מאוד לא נעימה והידיים כאבו מאוד מעצם סחיבתן. הן הוכנסו לתוך רכב גדול שהחנה בסמוך לדלת הבית. הנסיעה הייתה שקטה, אך זו הייתה שתיקה רועמת, מבשרת רעות. הגברים לא פנו אליהן ואף לא דיברו בניהם או עם הנהג שנהג את הרכב.
כעבור זמן לא רב עצר הרכב והן נמשו החוצה על ידי אותם גברים. דפי ניסתה להסתכל סביבה, לבחון את המקום, אולי תבין היכן הן נמצאות, אך לא הספיקה לראות כמעט דבר, מספר שניות לאחר שנמשו מן הרכב, כבר היו בתוך דירה נוספת שנראתה מעט טוב יותר מקודמתה ואמנם ריח טחב שרר בה, אך היה עדיף מריח השתן הנורא.
אור עמום עמד בחדר ודפי יכלה להבחין בעיניים הכחולות צלולות שהביטו בה שוב.
"שלום בנות", אמר בעברית שכעת יכלה דפי להבחין במבטא כלשהו.
"אֶל מָרַה מָעַ שָעַרה טְוִילֵה הִיֶ חִיבְּלֶה, דִירבָּאלַק.",( האישה עם השיער הארוך, הרה, תיזהר.) פנה כחול העיניים לרעול הפנים שדחף אותן לכיוון שני מזרונים שהיו מונחים בצד החדר.
הוא לא בדיוק שם לב לדברים שנאמרו אליו ועידית כמעט שנפלה על ביטנה, זה כבר היה יותר מדיי בשבילה, הדמעות ירדו במורד פניה ללא הפסקה והיקשו על נשימתה כשפיה חסום. דפי הביטה בה, חסרת אונים.
"בנות, הקשיבו אליי", פנה אליהן כחול העיניים.
אני אוריד לכם עכשיו את המדבקה מהפה, אבל אתן חייבות להיות שקטות, אם תתנהגו יפה, אשחרר גם את הידיים שלכם. שתיהן הנהנו בראשן לאות הסכמה.
הוא סימן לאחד הגברים שיעשה את שאמר ופנה לצאת החוצה.
רעול הפנים, סחב באכזריות את המדבקות מפיהן הן צרחו מכאב ודפי שלא התאפקה עוד צעקה לעברו "יָכַּלְבְְּ".
עוד בטרם סיימה את הקללה, הוטחה ידו הגדולה על פניה בחוזקה ודפי הרגישה את ראשה מסתחרר וטעמו המלוח של הדם היה על כל שפתיה. עידית המבוהלת החלה שוב לבכות חרש.
"יָהוּדִיָה וִיסְחָה", סינן מבין שיניו.
כחול העיניים עצר כשידו על דלת הדירה והביט בנעשה.
"ראייד, אָיִיִש רָאיַכְּ נִתֱבָּאדַל", פנה לרעול הפנים בהצעה להתחלף.
ראייד משך בכתפו ופנה לדלת לכיוון היציאה מן הבית, לא לפני שירק על פניה של דפי שעצמה את ענייה בחוזקה אך הדמעות ירדו להן לאיטן, מתנקזות אל שפתיה ומתערבבות בדמה.
כשנסגרה הדלת, התקרב לעברן כחול העיניים וירד על בירכיו סמוך אליהן.
"אתן חייבות לשלוט בעצמכן", אמר בפותחו את החבלים הקשים שעיטרו את ידיהן.
הן פלטו אנחת רווחה וכאב כאחת. ממששות את סימני החתכים מהחבלים המחוספסים.
"שמי, ג'וני", אמר והגיש לדפי ממחטה מכיסו.
"אני דפי וזו עידית", אמרה בקול רפה, אסירת תודה על האנושיות הקלה שגילתה בו לנוכח המצב סביבה.
"למה אתם עושים לנו את זה?", שאלה עידית כשהיא לא מפסיקה לבכות, אך מהפחד מקפידה להחריש את קול בכייה.
שתי הנשים תלו את מבטן בציפייה בפניו של ג'וני, אך הוא שתק ורק הביט בהן, לאחר מספר שניות שנידמו כנצח קם ונעלם בחדר השני.
"דפי, הם ירצחו אותנו, אין לי ספק", לחשה לחברתה.
ג'וני חזר בטרם הספיקה דפי להשיב ובידו מה שנראה כערכה לעזרה ראשונה, בשקט שאפיין אותו החל לטפל בשפתיה של דפי. דפי עצרה את נשימתה, הנוכחות הכל כך קרובה שלו, הלחיצה אותה וגרמה לה לאי נוחות. לאחר שסיים התרחק קמעה והביט בשביעות רצון במלאכתו, היה לו קשה לראות אלימות כנגד נשים, עם כל המעשים הנוראים והקשים שעשה לאחרונה, עדיין היה לו קשה כשמדובר בבנות המין העדין.
"תראו, אתן נמצאות בתקופת מלחמה ובמלחמה יש קורבנות."
" אתם תהרגו אותנו?", שאלה עידית בפחד כשהיא צמודה לדפי.
"זה לא בתכנון כרגע, הרבה מאוד תלוי בממשלה שלכם."
"מי אתם?", שאלה דפי.
".זה לא משנה לכם, כל מה שאתן צריכות לדעת שאתן בשטח האויב עכשיו וצריכות להתנהג בהתאם למצב. כל תגובה שלישית שלכן תגרור מצב מאוד לא נעים.", קולו היה תקיף.
"איך אתה יודע שלא תהרגו אותנו?", שאלה שוב עידית מבוהלת מעצם השמעת המילה אויב.
"אני לא אמרתי שלא יהרגו אתכן, אמרתי שזה תלוי בממשלה שלכן.", הקשיח ג'וני את קולו.
"אבל, אמרת שזה לא בתכנון, נכון?"
"זהו, אין שאלות יותר!", התרחק מהן ג'וני והתיישב בעמדתו בקצה החדר.
עידית, פחדה להוסיף לדבר, אך הרגישה שאינה יכולה להתאפק עוד,
"אני.. צריכה להתפנות.", גמגמה בהיסוס.
גו'ני גלגל לעברה מה שנראה כסיר של בתי חולים, היא זכרה את זה מהלידות של שני בניה, כשלא יכלה לרדת מהמיטה, הונח תחתה סיר לעשיית צרכיה, גם אז זה היה נורא, אבל עכשיו, המחשבה שתצטרך לעשות צרכיה בסיר ועוד אל מול פניו של הגבר הזה, צמררה אותה, אך השלפוחית כבר איימה להתפוצץ והיא נאלצה לסחוב את הסיר אל מתחת לרגליה, ביד אחת הרימה מעט את חצאיתה ובידה השנייה משכה את תחתוניה לעבר הקרסוליים. היא עצמה את עיניה כשקול השתן ניתך אל סיר הפח וקולו נשמע היטב בשקט שנוצר. דפי הביטה בפניו של ג'וני והבחינה שהוא מקפיד להסב מבטו לנקודה מרוחקת בחדר, משהו מוזר בו, הוא לא התאים לה לדמות החוטף הקלאסית. נו, ומה אני כבר יודעת על חוטפים, מצאה בראשה הסבר לבלתי מובן לה.
עידית הרימה בחופזה את תחתוניה וסידרה את חצאיתה כשהיא מושכת במבוכה קשה את הסיר לצידה. ג'וני העביר מבטו אל עבר דפי.
"את לא צריכה?", שאל.
הו כן, כמה שהיא הייתה צריכה, אבל אין מצב שתעשה זאת, המבוכה במעשה הייתה גדולה מדיי עבורה ועוד יותר בנוכחותו החזקה.
היא הניעה ראשה בלי לומר מילה.
הוא קם, לקח את הסיר עם השתן ופנה למקום שאינו נראה לעיניהן ממקום שיבתן, אך הן שמעו את קול שפיכת השתן ואז את המים נפתחים.
"בן זונה", סיננה דפי בשקט.
"יש כאן שירותים והוא נותן לי להשפיל את עצמי ככה", הוסיפה עידית שטרם התאוששה ממבוכתה.
הן נבהלו לראות אותו עומד מולן ומביט בפניהן, מבטו היה קשה.
"בנות, אתן לא בקמפינג, אתן שבויות של ארגון מאוד לא סימפטי , כדאי שתבינו את זה כמה שיותר מהר ולא השהות שלכן כאן תהיה הרבה יותר גרועה ממה שאתן יכולות לדמיין.", התעוזה של דפי שיגעה אותו.
"ואת!", אמר בקשיחות בהתקרבו לדפי, הרים את סנטרה בחוזקה כדי שתביט ישר אליו.
"פעם אחרונה שאת מקללת אותי, בן-זונה, ברור?!"
עידית, נחרדה, זוכרת את המכה החזקה שהטיח ראייד רעול הפנים בדפי ופחדה שזה יהיה המצב גם עכשיו.
אבל, להפתעה דפי הרגישה אחרת, הבל פיו הקרוב אליה, ועיניו הצלולות שהביטו בעיניה לא גרמו לה לפחד, היא ראתה שם משהו אחר, משהו שונה, היא לא ראתה במבט שלו מישהו שרוצה להכות אותה, להכאיב לה, היא ראתה מישהו שרוצה לנשק אותה ובאותו הרגע, היא רצתה בזאת בעצמה.
©כל הזכויות שמורות לשרון נחום.
המשך יבוא.. (מתישהו בקרוב..)
תודה לכל מי שהשקיע מזמנו, קרא והגיב.
