יצאתי במהירות מפלס דרך בין השכנים שהחלו להתגודד בכניסה,הם הסתכלו עליי במבט מאשים ואפילו לחשו האחד לשני:"פושעים באו לגור כאן!" ואחר הוסיף:"פעם היתה השכונה שקטה....ועכשיו ..." לא נשארתי לשמוע את השטויות שדיברו.
הערב החל לרדת הצצתי כהרגלי מתחת למכונית בודק אותה מסביב ביסודיות,כשהכל נראה בסדר עליתי ונסעתי אל חוף הים,הייתי חייב להירגע.
האויר היה קריר והכה על פניי,חשתי תחושת חופש והקלה.השמש שעמדה לשקוע השכיחה ממני את צרותיי.
קניתי בקבוק בירה מאחת החנויות הפזורות מסביב,לוגם בהנאה, מביט בשמים האדומים.
הטלפון צילצל בצילצול טורדני,המשכתי להתענג מן השתיה נותן לטלפון לצלצל.
כמה קשישים היו עסוקים בהתעמלות,אחד עמד על ידיו כשקרחתו נוגעת בחול. וכל האחרים מוחאים לו כף.באופק שטה ספינה ונעלמה.
הבטתי בגלים המכים על החוף,מותירים שובל קצף לבן.הייתי זקוק לשקט הזה כל כך. ניגשתי אל המזח מתיישב עליו מצית סיגריה.
כמה דייגים היו ישובים לא רחוק ממני מנסים לדוג במים הסוערים. רגועים ושותקים,כאילו פחדו שהדגים ישמעו את קולם ויברחו.
הטלפון צילצל שוב.אחד הדייגים אמר:"שששש". והביט בי במבט מאיים.כיביתי את המכשיר ונשענתי אחורה אל אחד הסלעים,עוצם את עיניי.
לא יודע כמה זמן נמנמתי, כשהתעוררתי השמש כבר שקעה וחשיכה היתה מסביב,הדייגים כבר לא היו שם.
ובמקומם שכבו זוג שהתגפפו להם על הסלעים.
קמתי על רגליי פוסע בזהירות על המזח החלקלק,שם פעמיי אל מכוניתי.
כל הדרך הבטתי במראות פוחד וחרד לגורלי.מכוניות בודדות נסעו על הכביש ואף אחת מהן לא עקבה אחריי.
נכנסתי לתחנת דלק מתדלק את מכוניתי,לוקח כוס קפה חם וקוראסון,התיישבתי על אחד הכסאות לוגם מכוס הקפה
נוגס מהקוראסון הטרי.לאחר שסיימתי אמרתי תודה למוכרת החמודה והמשכתי בנסיעתי.
גשם כבד החל לרדת יחד עם משבי רוח חזקים.הראות היתה אפסית,נסעתי בזהירות מנקה את השמשה במטלית בכל כמה שניות.
החלטתי לקפוץ לבית הקשישים שבו גרה אימי,בכניסה בירך אותי שלמה המאבטח לשלום הושיט לי ספר עב כרס ואמר:"תוכל בבקשה להחזיר את הספר לאמא שלך? היא השאילה לי אותו וכבר יומיים שלא ראיתי אותה."
"יומיים? ולא בדקתם מה קורה?אולי היא לא מרגישה טוב..." אמרתי בדאגה.
לקחתי את הספר בידי,דוחף את שלמה הצידה ורץ במעלה המדרגות עד לקומה השלישית.
דפקתי על הדלת בחוזקה ושום קול לא נשמע.שלמה הגיע מתנשף כשבידו צרור מפתחות גדול.בידיים רועדות ניסה לחפש את המפתח המתאים.לקחתי מידו את המפתח המתאים ופתחתי במהירות את הדלת.
אימי היתה ישובה בכסא הגלגלים ראשה שמוט לאחור ועיניה עדיין פקוחות.ניגשתי אליה מפשיל את שרוול חולצתה,בודק את הדופק.לא היה דופק,וגופה היה כחול.זעקת כאב פרצה מגרוני...שלמה אחז בי וניסה לנחם.
התקשרתי מיד לאמבולנס והסברתי שאמי ללא דופק.האישה בצד השני החלה לשאול שאלות מוזרות.צעקתי עליה וביקשתי שיגיעו במהרה.
התיישבתי לידה, מלטף את ראשה כשדמעות חונקות את גרוני."יומיים היא סגורה פה בחדר ואף אחד לא עלה לשאול..." אמרתי בכאב.
שלמה ניסה לצטדק ואמר בקול שבור:"אתה..יודע מאיר! אמא שלך....היתה מסתגרת בחדרה ...לפעמים לכמה ימים,ואף אחד לא היה יכול לדבר איתה."
בלבי ידעתי שצדק.אמי היתה קריזיונרית לא קטנה והיו לה כל מיני "שגעונות".מחשבותיי נדדו לפתע אל איציק שוסטר,"מה יחשוב עכשיו?שאני אשם במותה?"
"ואיך נדע אם אנחנו אחים..."
בכניסה הופיעו שני גברים בחלוקים לבנים כשבידי אחד מהם תיק גדול. הם שאלו מה הקירבה שלי ואמרתי שאני בנה.
הם ביקשו שנצא מן החדר ושנמתין בחוץ,חיכינו כחמש דקות.ואז יצא אחד מהם החוצה כשפניו נפולות:"מצטער...אבל אימך מתה!" אמר בצער.
הרגשתי שחרב עליי עולמי,הצתתי סיגריה נשען על הקיר כשהדמעות זולגות מעיניי.
כל כך אהבתי את אמי שהיתה "נשמה" טובה.אהבה לעזור לכולם .תמיד חשבה על ה"אחר" ורק אחר כך על עצמה.ואני הייתי בדיוק כמוה.
הטלפון שבכיסי צילצל ואיציק היה על הקוו:"אתה זוכר שבבוקר אנחנו הולכים לאמא?" אמר בטון קשוח.
"לצערי...אמא....מתה!" אמרתי בקול שבור.
"מה? אתה צוחק עליי...?" נשמע קולו של איציק והפך למאיים.
"אמא שלי מתה! בדיוק הגעתי והי..." אמרתי .
"אתה אשם במותה! למה שמת אותה בבית זקנים?" הוסיף לזיין לי במוח.
"איציק! אני באבל עכשיו..."אמרתי מנסה להתחמק מאשמותיו.
"אתה עוד תהיה באבל....כמו שהרגת את אמא...אני אהרוג את אפרת הידידה שלך!"אמר בכעס.
"איציק...אני מבקש ממך לא לערב אותה. היא לא שייכת לעניין!" אמרתי בזעם.
"אתה עוד תצטער שנולדת...אח או לא אח אתה מת!" אמר בטירוף.
"לא יודע מה אתה רוצה ממני? אתה סתם חולה נפש,ואם אתה רוצה להילחם אז בבקשה!" אמרתי בכעס הולך וגובר.
נשמעה צעקה מטורפת מעבר לקו והשיחה נותקה.
