בית הקברות היה שומם כמעט,עמדתי מול הבור הפעור באדמה וחיכה לעטוף את גופה של אמי.סביבי עמדו כמה קשישים שהיו שכניה בבית האבות.
השמים הלכו ונהיו קודרים וגשם החל לרדת.את מבטי משכה אשה שעמדה רחוק ממני מביטה בי כשדמעות זולגות על לחייה.
לבושה ההדור היה ניגוד מוחלט לבגדיי השחורים,לצידה עמד גבר גבוה שהחזיק מטריה מעל ראשה.
היא הבחינה במבטי הסקרן הבוחן אותה מכף רגל ועד ראש.והסבה מבטה הצידה בביישנות.
הייתי בטוח שחיוך קטן היה על פניה.הבטתי מסביב בקומץ האנשים שהגיעו ללוותה בדרכה האחרונה.אמי היתה סגורה ומסוגרה,ללא משפחה.אהבה את הבית וכמעט שלא יצאה אלה במקרים דחופים.
מאז שקיבלה את השיתוק המשיכה להסתגר בבית,ולבכות על מר גורלה,את זמנה העבירה בתרומות לגופים שונים,שלפעמים ניצלו את טוב לבה.
הרב החל ממלמל מילות תפילה כשכולם מזילים דמעה.קראתי קדיש על קבר אמי כשהדמעות חונקות את גרוני.
גשם כבד החל לרדת ולשטוף את הדמעות."גם השמים בוכים!" אמר אחד הקשישים שעמד לצידי.
הנהנתי בראשי מוחה את הדמעות בשרוולי.
לפתע חשתי יד חמה המחזיקה את ידי.אפרת עמדה לצידי כשהיא לבושה שחור ומטפחת שחורה קשורה לראשה.
לאחר שכיסו את הבור ניגשו אליי קומץ האנשים שהיו שם ולחצו את ידי משתתפים בצערי.
מרחוק הבחנתי בגי'פ שחור המסתלק במהירות."זה היה איציק!" אמרתי לעצמי בביטחון.
קומץ האנשים התפזר כל אחד לדרכו,נותרתי אני ואפרת מחזיקים ידיים ובוכים.
צעדנו בשתיקה אל עבר מכוניתי שחנתה בסמוך, רטובים מדמעות וגשם.
לצד מכוניתי חנתה מכונית יגואר מפוארת ויד נשית שיצאה מבעד לחלון האחורי,סימנה לי להתקרב.
התקרבתי בחשש כשאפרת לצידי,אוחזת את ידי בחוזקה.
היתה זו אותה אשה שעמדה הלבושה בהידור. פניה היו יפות לגילה,ועיניה הירוקות דמו לעיניי.
היא לחשה בקולה המלטף:"בואו תיכנסו!" ואז הוסיפה בקולה הרך:"מאיר יש לי יש לי משהו חשוב לספר לך!"
נכנסנו והתיישבנו במושב האחורי.אותה אשה מסתורית שלפה מתיקה מספר תמונות מצהיבות מניחה אותם על ברכיי.
הבטתי בתמונות היישנות בעניין כשאפרת לצידי. "מי הילדים שבתמונות?" שאלתי בסקרנות ההולכת וגוברת.
"מצד שמאל זה אתה! והשני זה אחיך!" אמרה בחיוך קסום כשהיא מצביעה באצבעה המטופחת.
"ומי את?"שאלתי בעניין והמשכתי:"ומה התמונות עושות בידייך...מה הקשר שלך אליי?"
"לאט לאט!" אמרה בקולה השקט."למה למהר?"
היא נתנה הוראה לנהג שישב מקדימה וזה החל לנסוע לעבר הכביש המהיר.
"לאן אנחנו נוסעים?"ניסיתי לדלות ממנה פרטים.
ושוב אמרה בקולה הרך:"מאיר לאט לאט...אני אספר לך את כל הסיפור...אני מבקשת רק קצת סבלנות."
קולה הרך והמאפנט החדיר בי שלווה ושקט,לצידה חשתי בהרגשה של חום וביטחון שלא יכולתי להסביר.
המכונית המשיכה בנסיעה כשמידי פעם אני מנקה את האדים מן החלון,מנסה לזהות את המיקום ללא הצלחה.
שדרות עצים היו בצידי הדרך,ושדות ירוקים היו פרושים בכל עבר.המכונית נסעה עוד כמה מטרים ונעצרה מול בית אבן מפואר.
נהג המכונית פתח לאשה את הדלת האחורית כשהוא אוחז במטריה מעל ראשה."בואו!" אמרה כשהיא צועדת לכיוון הבית.
בכניסה לבית עמד משרת הודי.הוא בירך אותנו לשלום במבטא כבד.לוקח את מעילה של האשה כשהוא קד לה קידה באבירות.
היא חייכה וביקשה שנשב בחדר האורחים הענק.התיישבנו על הספה הענקית.הבטתי על הציורים הענקיים שכיסו את הקירות,על השטיחים המרהיבים שעל הריצפה."כבר יורדת!" אמרה ועלתה במעלה המדרגות המוזהבות.
"מה שלומך?"שאלה אפרת וליטפה את פניי.
"בסדר...כמה שיכול להיות בסדר." עניתי מבולבל עדיין מאותה אשה מסתורית.
"אני משתתפת בצערך!"אמרה ונשקה לשפתיי ברוך.
"תודה לך נשמה!"אמרתי וחייכתי את חיוכי הראשון מזה כמה ימים.
המשרת ההודי הופיע פתאום כשבידיו מגש גדול ועליו כוסות משקה.:"ב..בקשה שותה...רוצה משהו...אני לבקש."
אמר בשפה עילגת.
"לא תודה!" אמרתי.זה הניח את המגש על השולחן העתיק ונעלם .
תיפוף עקביה של האשה נשמע מכיוון המדרגות.כשהיא לבושה בשימלה מלכותית לבנה ירדה אותה אשה,והתיישבה על הספה שממול.
הבטתי בעיניה שוב בחיוכה הקסום.היא הבחינה במבטי וחייכה בביישנות.
"תשתו משהו?" שאלה.
"לא תודה!"אמרתי.
"אפשר להעשן...?"שאלתי מוציא את חפיסת הסיגריות מכיסי.
"כן!"אמרה וחייכה.
הצתתי סיגריה נהנה מן העשן החודר לראותיי.
"את החברה?"שאלה לפתע את אפרת.
"..כן! אנחנו ...יחד!" ענתה אפרת בגימגום,מופתעת מן השאלה הישירה שנשאלה.
שוב הופיע אותו משרת הודי והניח כוס משקה מהביל על השולחן.קד קידה ונעלם.
"מה פשר הקידות...?"שאלתי בסקרנות ההולכת וגוברת.
"אני רוזנת...ובטח האחרונה שנותרה בעולם."אמרה בחיוך.
"רוזנת?שאלתי מופתע.
"כן! רוזנת!"אמרה בהחלטיות.
"טוב מאיר!"אמרה והרצינה.:"הגיע הזמן שאומר לך את האמת!"
התיישבתי על הספה כשגופי מתוח ונרגש,אפרת שחשה בעובר עליי הניחה יד מרגיעה על כתפי.
ואז הרוזנת החלה לספר את סיפורה.
