פגישה עיוורת

2007

פגישה עיוורת \ ענת ברבי

זיפיו היו קשים למגע כמו שדה קוצים, היא העבירה את ידיה

העדינות על פניו, ממשמשת אותן, מבנה פניו מרובע , אפו חד, מנסה לצייר בדמיונה את פניו,היא מעבירה את ידיה בשערו, הן נעימות למגע,  ריח השמפו עולה באפה, והבושם  ששם משכר

את חושיה.

"מה צבע שערך" שואלת היא.

" שחור " הוא עונה

"מה צבע עיניך" ממשיכה.

" ירוקות" הוא ענה בשקט.

קולו היה נעים, והיא המשיכה להעביר את ידיה על גופו נוגעת בחולצתו, בד החולצה היא עשוי קורדרוי עבה., היא יכלה לשמוע את דפיקות לבו המתגברות. – מה שהביא אותה להוריד את ידיה.

היא המשיכה לצייר בדמיונה את הגבר הנגלה עליה.

עיניה הכחולות מביטות בעיניו, היא מרכינה את ראשה, ותלתלי הזהב נופלים על צווארה.

" את בטח לא רוצה בחורה עיוורת" אמרה בתוקפנות.

" את שמעת אותי אומר דבר שכזה"

" לא, אבל, לא ידעת כשהגעת הנה, ועכשיו, בטח לא נעים לך ללכת, אז אתה נשאר, עזוב, אני מרשה לך ללכת, אני לא מחפשת רחמים, אני מחפשת אהבה, אני יודעת, אתה בטח אומר לעצמך,  מה היא חושבת שהיא יודעת הכול,  אבל אני אומרת לך – אחותי כבר ניסתה לסדר לי כל כך הרבה גברים, ויש שהיה להם האומץ להגיד ויש שבכלל לא טרחו לחזור, והייתי בכל כך הרבה פגישות עיוורות"

דוד חייך לעצמו, היא לא טעתה הוא גבר נאה ביותר.

" לילך אחותך אמרה לי שאת תוקפנית, אך לא תיארתי לעצמי שתהיה כך, רק התיישבנו, ביקשת למשש אותי להרגיש אותי,

לדמיין לך כיצד אני נראה, נו מה את אומרת ?"

" אתה גבר נאה, בטח אני לא הראשונה שאומרת לך זאת"

" כן, את צודקת".

" תגיד את האמת, למה באת לפגוש אותי?"

" אחותך סיפרה לי שאת לומדת באוניברסיטה, מנגנת על פסנתר, שרה, יפה, עצמאית,  את כל מה שבחור יכול לבקש, אז  הגעתי!"

" אתה לא נשמע כמו אחד שחסר לו משהו, אתה גבר נאה, אחותי סיפרה לי שאתה מסודר, בשביל מה אתה צריך בחורה עיוורת, אני צריכה ליווי תמידי, אני לא יכולה לבלות כמו כול הבחורות בחוץ!"

דוד התחיל להרגיש לא בנוח, והתחיל לאבד סבלנות.

"אני לא מבין, מדוע את לא מפסיקה לתקוף אותי, בתור אחת, שהצליחה לא רע, את נשמעת מלאת רחמים עצמיים, אל תדאגי אני לא נשאר כאן, נמאס לי מהיחס שלך"

דוד קרה לרונית האחות שחיכתה בחדר השני.

" כנראה שזאת הייתה טעות" המשיך דוד " אני חשבתי שאת רוצה לדבר עם מישהו, ידיד שישמש לך כחבר, אני גם זקוק לחברה וחשבתי שנעשה זאת יחדיו, אבל את מלאת מרירות,

נו אז מה, את עיוורת אבל פה יש לך, ואת יכולה לדבר " – אמר דוד בתוקפנות, והסב את פניו.

לילך שמעה את דבריו, גלגלי ראשה התחילו לנוע, אולי לא פעלה נכון, האם הגיבה בחומרה, היא הרי ביקשה מאחותה להכיר לה בחורים, נמאס לה להיות לבד, היא סמכה על אחותה, כששמעה על דוד, היא רצתה לפגוש אותי,  למה היא לא נותנת לעצמה צ'אנס, בסך הכול קורה משהו נפלא, למה היא לא נותנת לדבר ו להתרחש, הבחור מעוניין בה.

לחייה התחילו להאדים, היא התחילה לשחוק את שיניה לא יודעת מה לומר.

לבסוף אמרה זאת.

" סליחה, לא התכוונתי לפגוע בך, סלח לי בבקשה".

"  אני הולך עכשיו, התוכלי לקרוא לאחותך, היא כנראה לא שמעה אותי בפעם הראשונה"

רונית האחות נכנסה מבעד לדלת היא לא רצתה להפריע למהלך השיחה.

" אני כאן" אמרה לשניהם.

דוד פתח ואמר –, אני רוצה ללכת הביתה, אחותך לא מרגישה נוח בחברתי"

"כמובן דוד" אמרה רונית, והגישה לו את מקל הנחיה.