רוני אגבה נלחם בגזענות
ערב אחד נמאס לרוני אגבה להיות שחור. נכון, זה לא קרה בבת אחת. קדמו לאותו יום ימים רבים שהביאו לרוני לאט לאט את הג'ננה.
היה את היום ההוא שבו עצרה אותו משטרה בערב סתם כי הסתובב ברחוב שינקין בתל אביב ליד כל המסעדות ובתי הקפה של התל-אביבים האשכנזים. היה את היום שבו לא נתנו לו להיכנס אל מועדון אחד והוא היה צריך לחכות שעתיים בחוץ ולראות איך מכניסים בערך את כל העולם חוץ ממנו. והיו סתם את אינסוף האירועים המעצבנים והקטנים שגרמו לו להרגיש דחוי- המבטים של האנשים באוטובוס, עיקומי האף, הפרצופים החוששים של הזקנים ברחוב שפחדו שרוני הולך לשדוד אותם והילדים הקטנים בגנים הציבוריים שצעקו בשמחה לאימהות המאופרות שלהם "אמא תיראי! כושי!".
אבל הדבר האחרון ששבר אותו, שגרם לו להתבאס לגמרי מהחיים, האירוע האחרון שטלטל אותו לגמרי וגרם לו להרגיש את הדבר הכי מוזר ובלתי צפוי שיכול להיות היה הסיפור המשוגע עם אורנה.
אורנה היתה מדהימה. היא היתה הדבר הכי מגניב שיש. היא היתה הכל- חכמה ורגישה ויפה וחמודה. היתה הסכמה גורפת שאורנה היא בערך הנסיכה של בית ספר "כרמים" שבו רוני למד. למען האמת, היא היתה כל כך חמודה שבערך כל הבנים מכיתה י' ועד י"ב רצו להיות חברים שלה וכל הבנות ניסו להתקרב אליה. היא היתה כל כך מקסימה, שאפילו משה בר-נתן המנהל העצבני של בית הספר היה מחייך בבוקר כשהיא היתה עוברת לידו.
רוני לא העז ממש להתקרב אליה, ואפילו לא לומר לה שלום למרות שהיא תמיד היתה אומרת לו בבוקר אם היא היתה רואה אותו ברחוב. הוא הרגיש מספיק קטן ודחוי גם ככה, ולא חשב שיש לו אפילו איזה סיכוי הכי קל שבקלים שהיא תשים לב בכלל לזה שהוא קיים, שיש דבר כזה שקוראים לו "רוני אגבה".
אבל מדי פעם כשהיא לא היתה שמה לב הוא היה מתבונן עליה ממש מרחוק, רק כדי לראות את הילדה הזאת שכאילו השמש זורחת עליה תמיד. כשהוא היה מביט בה הוא כמעט תמיד היה מרגיש שמעליו דווקא יושב איזה ענן שחור שמוריד תמיד גשם. ככה עברה שנה ועוד שנה, עד לאמצע של כיתה י"א והערב שדי שינה לרוני את החיים.
בשבוע של אמצע שנת הלימודים כל בית ספר כרמים היה אחוז באטרף. מסיבת אמצע השנה, האירוע הכי נוצץ והכי שווה בבית הספר היתה אמורה להתרחש בסוף אותו שבוע. כל החבר'ה התחרפנו מזה לגמרי. הבנים נזכרו ללכת לחדר כושר לנפח שרירים, הבנות בילו שעות בבית בניסיון להתייפייף, ובאי. סי. קיו. התחילו לרוץ שמועות בלי הפסקה על מי הזמין את מי למסיבה ומי הולך להיות הזוג הכי לוהט של הערב.
האמת, את רוני אגבה זה לא ממש עניין. הוא היה השחור היחיד בשכבה, ולמרות שבבית הספר כולם שיחקו אותה כאילו זה לא ממש משנה הוא ידע בתוך תוכו שאף אחד לא ממש רוצה להסתובב לידו, ושלדבר על בנות ודייטים לוהטים עם סיכוי לקשר- אלו כבר בכלל אשליות. ומעבר לזה, לא היה לו בכלל מחשב ולא אינטרנט והוא לא ידע מה זה אי. סי קיו. בכלל. בבית שלו היה בקושי טלפון וגם זה לפעמים, כשהמשפחה הצליחה לשלם לבזק את החשבון והחובות...
אבל ביום חמישי בערב, יום אחד בלבד לפני המסיבה הטלפון דווקא צלצל. ההורים היו בעבודה ורוני ישן בדיוק באותה שעה, עם כרית על הראש ומעליה שמיכה גדולה כדי שהאחים והאחיות הקטנים שלו לא יעירו אותו עם כל הרעש שהם עשו בבית, וככה יצא שהוא לא ממש שמע את הטלפון. רק אחרי הרבה מאוד צלצולים רוני הבין שאולי כדאי שהוא יקום אל הצלצול המעצבן הזה, וככה, עייף מאוד ומזיע ועם שאריות של רוק על הפנים ועם ראש קצת מסתובב ניגש למכשיר.
כשהוא אמר "הלו", הקול שלו היה כל כך עבה ומוזר מהשינה שבצד השני מישהו התחיל לצחוק. יותר נכון מישהי. היה לה צחוק יפה ועדין, והיא שאלה בקול מתוק "אז מה רוני, ישנת קצת?" ורוני, עדיין המום ומסטול מהשינה אמר "מה? מי זאת בכלל?" והיא ענתה, "מה, אתה לא מזהה, זאת אני אורנה".
כמה שרוני היה מטושטש ואיטי מהשינה הוא עדיין הצליח להבין שזאת באמת אורנה, הילדה הכי חמודה ויפה בשכבה, מדברת איתו, איתו, עם רוני אגבה בטלפון!! הלב מיד ירד לו לתחתונים והוא התחיל לגמגם "אור.. אור... אורנה.. היי, אהלן, שלום, זתומרת מה נשמע, מצטער שאני ככה, כזה, כאילו קצת ישנתי, את מבינה..." ואורנה צחקה שוב. "תשמע רוני" היא שאלה, והקול שלה הפך להיות אפילו עוד יותר מיוחד "מה אתה עושה מחר בערב? כי... חשבתי שאולי אתה רוצה לבוא איתי למסיבת אמצע השנה.. מה, מה אתה אומר?" ורוני שתק. זה לא קרה לו אף פעם בחיים, שהקול נתקע באמצע הגרון ולא רוצה לצאת, אבל זה מה שקרה. הוא עשה כן עם הראש, אבל אורנה לא יכלה לראות אותו, הוא עשה תנועות עם הידיים, הוא קפץ במקום רק להבטיח לעצמו שהוא לא חולם ואחרי איזו דקה שלמה הוא הצליח להוציא איזה קול קטן ויבבני מהפה. משהו מצחיק כזה כמו "טוווווב.." ואורנה צחקה שוב ואמרה "וואו סבבה, אז תשמע, תבוא אלי מחר בתשע ותאסוף אותי ונלך ביחד" ורוני הניח את השפופרת במקום. מרוב התרגשות הוא אפילו שכח לומר לה שלום.
וככה עברו על רוני אגבה עשרים וארבע השעות הכי מטורפות ומתרגשות שהוא עבר בחיים, מהרגע שבו הסתיימה שיחת הטלפון ועד לרגע שהוא היה צריך לצאת מהבית לאסוף את אורנה. הוא התלבש בכל הבגדים שהיו לו עשרים פעם. הוא צחק בלי סיבה אולי אלף פעמים ורעד מהתרגשות אולי מאה אלף פעמים. הוא חשב על אורנה בכל רגע, בכל הזדמנות, בכל שניה, לא מאמין למה שקורה לו, לזה שהבחורה הכי מתוקה שפגש בחיים רוצה להיות דווקא איתו. ובכל עשרים וארבע השעות האלו הוא לא חשב אפילו פעם אחת על זה שהוא שחור בארץ של לבנים, הוא לא זכר אפילו מקרה אחד של גזענות, הוא הרגיש שייך, חלק, אחד עם כולם.
כל הבאעסה שהיתה סביבו לא הפריעה לו פתאום- הבית הקטן והצפוף, האחים שעושים רעש כל הזמן, זה שאין כסף ושקר בחורף וחם בקיץ, זה שתמיד השכנים מתלוננים עליהם. שום דבר לא הפריע לו, הכל נראה לו מתוק, ואפשרי, וחיובי פתאום.
כשהגיע הרגע ללכת לאורנה היה רוני אגבה בערך הבנאדם הכי מאושר בעולם. הוא סירק את השיער בפעם האחרונה, שם את העגיל הכי יפה שלו, ויצא אל הרחוב. האוויר היה קצת קר אבל לרוני היה חם בלב. הוא היה כל כך מבסוט שהוא התחיל לשיר בדרך, ונדמה היה שאפילו החתולים מתבוננים עליו בהבנה ושפנסי הרחוב מנצנצים לו בקריצה ואומרים לו "אח רוני, היום אתה מלך".
כשהגיע אל דלת הבית של אורנה חזרה לו קצת ההתרגשות. הוא נשם נשימה עמוקה ודפק על דלת העץ המפוארת ועוד הספיק לחשוב לעצמו שבטח רק במחיר של הדלת הזאת המשפחה שלו יכולה לאכול ולשתות איזו חצי שנה.
הדלת נפתחה ואורנה עמדה בפתח.
היא לא היתה יפה, היא לא היתה חמודה, היא היתה מ ה מ מ ת. לבושה בשמלה אדומה עם שיער פזור היא נראתה כאילו הגיעה באותו רגע מתוך איזה סרט קולנוע ממש מוצלח. היא חייכה ואמרה לרוני "בוא תיכנס" וכשנכנס היא נשקה לו בעדינות על הלחי, ושפתיה נגעו קלות בזווית של שפתיו. דווקא בפעם הזאת רוני הודה לאלוהים שהוא שחור, כי אם הוא היה לבן היא בטח היתה רואה איך הפרצוף שלו מחליף צבעים בטירוף מאדום לסגול לירוק. גם ככה דפק לו הלב כמו משוגע והרגליים שלו התנדנדו כאילו הוא שתה בקבוק שלם של ויסקי.
אורנה התבוננה בו בחיוך ולחשה לו באוזן "זה בסדר.. גם אני מתרגשת. המון זמן כבר רציתי שנצא אבל התביישתי..." ורוני לא ידע מה לעשות עם עצמו ואיך בכלל לענות. כמו תמיד במצבים האלו הוא תקע את העיניים ברצפה.
"חכה רק שניה כאן", היא אמרה, "אני רק הולכת שניה לחדר וחוזרת עוד רגע ואז נצא". רוני עשה "כן" עם הראש ונשאר עומד שם, העיניים תקועות לו באדמה בלי יכולת להרים אותן. הוא אפילו לא העז להסתכל סביבו על הבית המפואר והטלוויזיה הענקית שדלקה בסלון, על המנורות הנוצצות שהשתלשלו מהתקרה. ככה הוא עמד- שניה, שתיים או עשר- הזמן נראה כמו נצח, עד שפתאום שמע קול עבה של גבר פונה אליו "שלום, ומי אתה"? רוני הרים את העיניים מהרצפה וראה לפניו את אבא של אורנה. הוא הכיר אותו.
אבא של אורנה היה מנהל הבנק בשכונה ובכמה הזדמנויות רוני היה צריך לשבת מולו ולתרגם בשביל אמא ואבא שלו כל מני בקשות להלוואות מאבא של אורנה שלרוב לא ממש שמח לעזור להם. עכשיו הוא עמד מול רוני בגודל טבעי, ורוני החליט מיד שכשאבא של אורנה עומד הוא אפילו יותר מפחיד ומאיים מכשהוא יושב על כיסא המנהלים שלו בבנק. אבא של אורנה עיקם את מצחו ואמר "אתה מוכר לי מאיפשהו" ורוני אמר "כן, אני רוני. רוני אגבה. אם אתה זוכר, היינו אצלך בבנק כמה פעמים". אבא של אורנה הרים מעט את הראש. נראה היה שהוא נזכר עכשיו מי זה רוני אגבה. "אהה". הוא אמר "ואתה יוצא עם הבת שלי אה?" עכשיו הגיע תורו של רוני להרים מעט את הראש המבוייש שלו. "אה... כן. האמת שכן" הוא אמר בביטחון עצמי שהפתיע אותו. אבא של אורנה כחכך מעט בגרון ואמר "טוב טוב. סלח לי לרגע ,איך שלא קוראים לך, טוב? תישאר רגע כאן" והסתובב ופנה בצעד מהיר לכיוון שאליו אורנה הלכה דקה אחת קודם.
רוני התחיל להרגיש לא ממש טוב. לאט לאט הוא אפילו התחיל להרגיש רע. וכשהוא שמע מכיוון החדר של אורנה צעקות הוא התחיל להרגיש איום ונורא. למרות זאת הוא נשאר במקום. הוא אפילו לא ידע למה. הוא פשוט זקף את החזה ונשם עמוק והמתין. אחרי דקה או שתיים אבא של אורנה חזר ונעמד מולו עם פרצוף די עצבני. הוא עיקם את הפה ואמר לרוני "שמע בחור, אני ממש מצטער, אבל אורנה לא מרגישה הכי טוב. אני חושב שאולי הכי טוב שתלך הביתה או למסיבה הזאת לבד, כי היא נשארת כאן."
רוני הביט בו ישר בלי להתבייש. התחיל לעלות לו הכאב מהבטן אל החזה ומשם לגרון ולעיניים, אבל הוא אמר לעצמו בכוח "לא לא, אני לא אבכה מולו, אני לא אבכה עכשיו" ועם מעט הכבוד העצמי שעוד נשאר לו זרק "טוב, אז שיהיה לכם ערב טוב" ואבא של אורנה נהם עוד איזה משהו ופתח לרוני את דלת העץ המפוארת, וכשהדלת נסגרה מאחוריו והוא ירד במדרגות הוא כבר לא הצליח לשלוט בזה והדמעות התחילו לזרום לו כאילו מישהו פתח את הצינור הראשי של מכבי האש. ככה הוא התחיל ללכת, הרגליים שלו רצו כאילו מעצמן ואחרי המון זמן כשהן התעייפו הן התחילו ללכת. הוא לא חשב ולא ידע ממש לאן הוא הולך. זה גם לא ממש עניין אותו. הוא פשוט הלך והלך, מדי פעם בוכה, מדי פעם מנגב את העיניים והאף.
ככה הוא הלך ובכה עד שלא נשארו לו יותר דמעות וכשכבר לא היה לו יותר כוח הוא פשוט התיישב על המדרכה ונשען על איזה קיר, ופתאום הוא הבין שהוא נשען על הקיר האחורי של בית הספר.
מבפנים נשמעה המוזיקה של המסיבה הגדולה ומדי פעם איזו צווחה של שמחה וקולות צחוק, ורק רוני אגבה ישב, עם הגב לקיר, הראש בין הידיים והעיניים באדמה, משחזר לעצמו פעם אחרי פעם את כל מה שקרה בערב הזה. פתאום, בלי לדעת איך, הוא התחיל לדבר לעצמו. קצת לעצמו וקצת לאלוהים, כמו מן תפילה כזאת...
"אלוהים בשמיים" הוא לחש "תמיד חינכו אותי להאמין בך, לאהוב אותך. לימדו אותי שאתה אלוהים של כולם. אז תגיד לי ותגיד לי פעם אחת! למה יש לבנים ושחורים בעולם? למה עשית אותי שחור ואת אורנה לבנה? מה בשביל שאני אסבול? למה עשית אותי שחור בארץ של לבנים? שתמיד יסתכלו עלי עקום? שאף פעם אני לא ארגיש פה כמו כולם? שתמיד כולם יסתכלו עלי במבט של רחמים או במבט של זרים? אני לא רוצה להיות כזה!! למה עשית אותי כזה??" ורוני אגבה המשיך לדבר ולספר לאלוהים על הכל. על השכונה המבאסת שלו, על זה שכל האחים לא מצליחים בבית הספר, על זה שאף פעם אין כסף, שעל כל דבר הוא צריך להתאמץ יותר מכל אחד אחר, שהוא מסכן. שהוא הכי מסכן. הוא היה כל כך שקוע בתפילה שלו ובלספר לאלוהים שהוא הכי מסכן בעולם, שהוא לא הרגיש איך מישהו התקרב אליו לאט ובשקט וממש התיישב לידו. רק כשהמישהו הזה התקרב אליו עוד קצת הבין רוני שהוא לא לבד והפנה באיטיות את הראש כדי לראות מי זה שם. מכל המלח של הדמעות והחושך לקח לו קצת זמן להבין שזאת אורנה לידו.
"אפשר לשבת אתך"? היא שאלה בעדינות. רוני עשה "כן" גדול עם הראש וחייך חיוך קטן. אורנה התיישבה ממש קרוב אליו. היה לה ריח נהדר והיא עדיין לבשה את השמלה המהממת שלה בלי שום מעיל או סוודר.. והיא רעדה קצת מקור. רוני נצמד אליה קצת וחיבק אותה והיא לחשה "תודה", ואחר כך דיברה אליו כמו שאף אחד לא דיבר אליו בחיים. היא אמרה לו שהיא שמעה קצת מהדיבור שלו אל אלוהים, על הגזענות והשחורים והלבנים ועל החרא בבית ועל איך אנשים מסתכלים עליו ועל המשפחה שלו, ואז השתתקה רגע והתחילה לדבר על עצמה. היא סיפרה לו שאולי הכל נראה מושלם ויפה מבחוץ, ושיש לה בית יפה והורים עשירים והיא תמיד מסודרת וכאילו שמחה אבל שהאמת מאוד אחרת. שהמשפחה שלה ממש מפורקת, שאמא ואבא לא מדברים, שהבית לא חם ולא אוהב, שהיא בודדה, שהיא מרגישה שכולם רק רוצים להתחבר אליה כי הם חושבים שהיא איזו נסיכה ולא בגלל מי שהיא באמת, שכולם מזוייפים וצבועים. ובסוף היא אמרה "ובגלל זה התאהבתי בך" ורוני נחנק לגמרי. אורנה ספרה לו איך היא היתה מסתכלת עליו המון בלי שהרגיש, על איך הוא אמיתי ורגיש, על איך הוא עוזר בבית שלו עם האחים, על איך הוא בן טוב להורים שלו וגורם להם גאווה, על זה שהוא לא נכנע לכל הגזענות וחרא שמסביבו, על זה שהוא הבנאדם הכי אמיתי שהיא ראתה. ובסוף היא אמרה "אל תסתכל על זה בתור קללה שאתה שחור. תסתכל על זה בתור ברכה. בגלל הדבר הזה אתה מיוחד ויפה, וגם אם הרבה אנשים לא מבינים את זה, שתדע שיש בך משהו מיוחד שבחיים לא היית מקבל אם היית צומח כמו שאני צמחתי. האמת רוני? אני מקנאה בך. שיש בך כל כך הרבה ייחוד, ואופי, ואמת. אל תתבייש אף פעם במי שאתה".
ורוני התחיל להבין. שהוא לא המסכן היחיד ואפילו לא בטוח שהוא כל כך מסכן. שיש דברים מוסתרים מהעין שעדיין משנים משהו בעולם, שגם מי שנראה מאושר מבחוץ הוא לא תמיד מאושר מבפנים. משהו טוב וחזק התחיל לבעור לו בלב והוא חיבק את אורנה.
"אתה מכיר את בוב מרלי?" היא שאלה פתאום. "כן בטח" ענה רוני "אני שומע אותו המון".
"אתה יודע מה צריך לעשות באמת?" רוני לא ידע אבל היתה לו הרגשה שאורנה תספר לו. "צריך לעשות פה מהפכה חברתית במדינה, כמו שבוב מרלי אומר. דרך האהבה".
וכשהגיע הבוקר והשמש עלתה, הם עדיין היו שם ליד בית הספר נשענים על החומה. באיזה שהוא שלב כשכבר לא היה להם מה לומר אחד לשניה הם פשוט ישבו מחובקים, וכשהשמש הציצה אדומה וגדולה מעבר לבניינים ולעיר אורנה הביטה ברוני וחייכה פתאום ונישקה אותו. זאת היתה הנשיקה הראשונה של רוני והיא בערך הצליחה לקחת את רוני לכוכב אחר לאיזה חמש דקות שלמות.
ומה על המהפכה ששניהם עשו במדינה, של שחורים ולבנים? זה כבר בפרק הבא.
