*דנידין

אֲנִי

מוּגָן

מִזַּעַם הַחוֹפִים

הַמִּשְׁתָרְעִים

עַד קְצֵּה אֹפֶק

שׁוֹטֵחַ אֶת דְּמוּתַי

עַל רִצְפַת הַיְּקוּם.

לוֹחֵשׁ

לַחַשׁ הַקֶּסֶם

יוֹצֵא מִמֶּנִּי

אֶל נִבְכֵי הַדַּעַת

אֶל וְרִידֵי הַדָּם

הַפְּנִימִיִּים הַנִּסְתָּרִים הַשְׁקוּפִים.

זוֹרֵם

אֶל עֵבֶר בַּלּוּטוֹת הָזֵיעָה

שֶׁל הַמִּלִּים הַנִּסְתָּרוֹת.

הַתָּאִים הָאֲפֵלִים שֶׁל בּוֹר הַיְּקוּם

חֲסַר הַתַּחְתִּית.

עוֹשֶׂה דַּרְכֵי

בִּתְעָלוֹת

וּבְצִנּוֹרוֹת הַבִּיבִים

אֶל חוֹפוֹ הַמְּזֹהָם

שֶׁל הָעוֹלָם הָאֱנוֹשִׁי.

מִתְמַזֵּג, מִתְפָּרֵד, מִתְמַזֵּג

אֵין אִישׁ רוֹאֶה.

שׁוֹלֵחַ יָד שְׁקוּפַה

לְדַגְדֵּג אֶת בְּשַׂר הַדַּעַת

שֶׁל הָרֹעַ שֶׁל הַטּוֹב.

מִקְלָט הַמַּכְאוֹב

הַפְּרָטִי

שֶׁל כֹּל אָדָם

גָּלוּי לְפָנַי

בעֵירֹמוֹ

בַּקְּלוֹנוֹ

ובששונו.

הָאֲנִי שֶׁלִּי מוּגָן

מִזַּעַם הַחוֹפִים

הַמִּשְׁתָרְעִים

עַד קָצֶה.