בין ההתחלות של חודש תשרי לימים הקרים של גבעת האהבה ניטשטשו לפתע
קווי הסתיו, התנדפו הריחות, נתערפלה הראייה.
שוב עליתי למרומי הגבעה מביט אל שמים שאבדו ממני בתוך עננים גבוהים, בוהה בעיניים כמהות אל אודם היום הגווע. רחמים עצמיים אולי בכייה על הפסד, אולי.
מכל מקום היא באה אלי. בשמלה לבנה, ברגלי בלט ובפנים רק שלה. עדיין ילדה בגיל העשרה, עיניים כחולות ופה מעודן כמו הוריד הכחלחל שהיה מרעיד מידי פעם ליד רקתה השמאלית. החזיקה זר כלניות בכף לבנה. ריח הסתיו שב ופרץ ואני שבוי בשיכרון אין אונים רפה מול כוחות הטבע והדמיון.
היא לא באה אלי מסתר העץ, אף לא נאחזה בסלע ולא חיכתה לי עם חיוך ליד המדרון.
חשבתי הולכת היא יחפה על פסי הזמן החולף בעצלתיים, אולי בכל זאת תבוא להמתיק דממה רועמת הסובבת סביבי בשן הסלע במרום הגבעה.
פעם היו לי חברים כאן על הגבעה הכחולה, היו אלו ענני כיבשה לבנים ואבנים שלוש בוהקות. ידעתי חום, ואהבה כתומה היתה קורצת לי ממכסה הפח הבוהק לעת בוא היום. תמיד היתה היא לידי בגופי ובנפשי וידי היו אוחזות בדבקות בריק כמו היה הוא התחלה של יש.
בין ההתחלות האלו, מצאתי עצמי חולם חלומות בהקיץ, בוהה שעות אל תקרת האבן בחדר ללא מספר בקומה השביעית בבית החולים. ממול היו מרצדות האותיות לוטות בדוק ערפל - שליח מזדמן של המוות. חשבתי אצא מכאן תוך זמן קצר, עד אז אפשר לחלום אהבה על הגבעה הכחולה.
היא תבוא בשמלה לבנה כתמיד ואני כולי בירוק. בידה תחזיק זריקה גדולה עשויה זכוכית ובפיה תאמץ חיוך הרסני. אושיט לה יד רפה. כולה שלך , אומר. הכל רק ממך אהובה. היא תצחק ותרוץ אל סבך השיחים, שם תמתין לבואי. לבנים וצחוקים ובהירים וירוקים ושמים מלטפים כאלו מעל ואני והיא ופתאום,
אני כאן. אני כאן. והימים הקצרים עברו. כבר בתחילת הארכה. והארכה נסתיימה והתחילה שגרה איומה. אולי תחילת הציפייה אל האין שיופיע. אל מחדל הייאוש המצטבר. אני כל כך רוצה לחיות. להיות פה. אפילו לעוד רגע. לעוד תמונה. אפילו לחלקיק תמונה.
והיא לא כאן. גם ריחה עזב את השטח. לא בבואה ולא צל. תמיד זו אחות בלבן, לפעמים רופא בירוק. כאן שוכב מבלי לרצות לדעת דבר. לרגעים רוצה, לפעמים לא רוצה לדעת מכלום. מתח עובר על פני גופי, אולי זה פחד. מעולם לא הרגשתי בפחד שכזה. תמיד יש פעם ראשונה. האדם מסתגל לכל.
גם לפחד המוות?
הרי החלטתי שלי זה לא יקרה. אז לי זה לא יקרה.
מחר אלך לגבעה. אסתכל אל דמדומי השמש השוקעת, שוב אחלום אותה אולי אגיד שלום לכל החברים שהיו לי שם. כך ליתר בטחון. אחר כך אחזור לבית החולים אל המחלקה הסגורה במקום שממנו נולד הספק.
פעם חשבתי שכאשר שירת המלאכים תישמע באוזני פניה יחזקו את גופי. היא תיתן ידה בידי ותעצור את הזמן. כך, לרגע. אף לרגעים מספר. אקום על רגליי ואתהלך בחדר. כך אלך שוב ושוב והיא לצידי. מחובקת ומחבקת. וכל זמן שאלך לא אקרוס תחתי. דבר לא יעצור בעדי לא מחלה ולא אלוהים.
אך עד מתי? עד מתי אני שואל את עצמי הרי גם למאבק יש קץ. והמוות, כך נראה תמיד מנצח. ואני כל כך רוצה לחיות. עוד קצת. אפילו לשבת סתם ככה מול החלון ולהסתכל כל פעם על שקיעות וזריחות. אפילו להעביר זיכרונות. שגם להם חיות משל עצמם.
עכשיו ערב. ומחר אלך לי אל הסתיו. אל שן הסלע בגבעה הקטנה. הוא כבר בא בימים הסלע. זקן כמוני. כתמי אפור וצהוב מכסים בו באפור, ואפר זר כלניות מונח באדמתו.
מדוע האותיות מרצדות מול עיניי מה זה דוק הערפל הזה. האם עת שירת המלאכים הגיעה.
הנה היא קרבה ובאה האחות בלבן הזריקה הזאת דומה הפכה למעין זר פרחים יפה והחלוק הלבן לשמלת כלולות לבנה ויפה. היא באה אלי מתוך ערפל החדר. ואחריה הולכים וקרבים האותיות המטושטשות האלו הולכות ומתבהרות אל מול עיניי.
מקל בידה האחת שערותיה שיבה ווריד כחלחל רוטט בסמוך לרקתה. היא נותנת ידה בידי מסתכלת אל עיני ומראה לי את האותיות החוברות למילים אל נגד עיני: "א ה ב ה."
אני מרגיש הקלה, תחושה של התחלה חדשה העולה ובאה מנבכי הסוף. עולה ויכולה לו
הן תשרי היום ,אני חושב, עת ללכת לגבעה הכחולה.
