אבא שלי גיבור מלחמה. במלחמת יום כיפור הוא השתתף בקרב במצרים וחילץ גופות של חברים שלו. זה היה הרבה לפני שנולדתי. באלבום התמונות הוא נראה בדיוק כמו גרי קופר. תמונות שחור לבן , תמיד עם גופיה וסיגריה , תלתלים בהירים וחיוך של ממזר. אח"כ הגיעה מלחמת לבנון , גם זה היה לפני שנולדתי. אז הוא קיבל את ההתקפה הראשונה . כשגייסו את הגדוד שלו הוא קפא בכורסא הגדולה שבסלון ולא היה מסוגל לזוז שלושה ימים. אמא ישבה צמודה אליו ורק נגבה ממנו את הזיעה . היא לא אמרה כלום כי כל מה שהיא רצתה זה שלא ייצא למלחמה והיא בכלל לא הבינה מה קורה לו , רק החזיקה לו את היד ושמחה שהוא בבית. רק ביום השלישי , כשהוא קם מהכורסא והתחיל לצעוק שיורים עליו והכל נשרף, נפל לה האסימון.
אח"כ באו שנתיים של אשפוזים ,זריקות ולילות בלי שינה ואח"כ היה שקט. אז אני נולדתי. החליטו לקרוא לי שי ,למרות שאני לא בן ,בגלל שאני מתנה מאלוהים אחרי כל השנים הרעות.
אבל השנים הרעות חזרו כאילו הזמן הוא רק נדנדה שעולה ויורדת ולא מתקדמת לשום מקום.
זה קרה דווקא ביום השואה , כשאמא לא שמרה על הטלוויזיה שתהיה סגורה כמו ביום הזיכרון . היא לא החביאה את העיתונים והרדיו היה פתוח כי זה היה יום רגיל בלי סיפורי קרבות ובלדות לחובש. אני הייתי בגן כשאבא התחיל לצרוח שהבגדים שלו עולים באש וקרע אותם באמצע העבודה. יסמין, אחותי הגדולה, באה לאסוף אותי מהגן ולא אמרה כלום . היא החזיקה לי את היד כל הדרך הביתה למרות שכבר לא היה צריך ואני חשבתי שהיא עצובה בגלל הילדים במחנות הריכוז שהיו רזים וערומים. לפני שנכנסנו הביתה היא קנתה לי ארטיק ואמרה : "אבא קצת חולה ועצוב ".
כמה שאני מנסה, אני לא מצליחה לזכור את אבא לפני יום השואה הזה . ככה שמאז שאני זוכרת אותו הוא הרבה חולה והרבה עצוב.
הוא יושב על הכורסא שלו ורואה טלוויזיה , או קורא ספר . הוא לא עובד כדי שלא יתפשט עוד פעם באמצע היום וגם בגלל שאנחנו מקבלים כסף מהמדינה שמרגישה אשמה על המצב.
כשהייתי קטנה הייתי אוהבת לשבת לו על הברכיים וללטף לו את הלחיים עם הזיפים . הוא היה מביט בי בעיניים עצובות ומטושטשות מכדורים ומחוסר שינה ושותק. אני הייתי מביאה לו שוקולד או ציורים שהכנתי בבית הספר ומחבקת אותו כמו שראיתי באיזה סרט על אבא חולה סרטן. הוא היה מניח לי יד אפורה על הכתפיים ואני חשבתי שהוא מחבק חזרה , אבל תמיד הרגשתי שהוא רחוק כמו תמונה שמכוסה בזכוכית שקופה.
פעם, כשאבא היה באשפוז בבאר יעקב ואמא הלכה לסבתא , יסמין הראתה לי את מגירת הלפני המלחמה . מגירה נעולה בתוך ארון הבגדים של ההורים. היא הוציאה מפתח מבין התחתונים של אמא והראתה לי את המדליה שאבא קיבל וכתבה קטנה וצפופה עליו ועל הקרב שלו מתוך נייר עיתון צהוב מתפורר .היו שם גם אלבומי תמונות בשחור לבן עם אבא מחובק עם חברים או עם אמא , יסמין אמרה שהוא נראה בדיוק כמו השחקן גרי קופר . היא הניחה את הכל על המיטה של ההורים והקריאה לי את הכתבה על אבא. קראתי אותה כל כך הרבה מאז עד שאני זוכרת אותה כבר בעל פה.
"הסמל דויד בן אהרון קיבל אמש אות גבורה מידי הנשיא על פעולתו בקרב . בקרב קשה ועיקש בין כוחותינו לכוחות המצרים נפלה העמדה הקידמית הישראלית בידי כוחות האוייב.
בן אהרון לא היסס ובנחישות יוצאת דופן הסתער על העמדה הבוערת וחילץ ממנה את חבריו ליחידה שנפלו בקרב למען הגנת המולדת . בן אהרון מספר כי למרות שידע שחבריו כבר אינם מבין החיים עמדה מולו המטרה הקדושה להביאם לקבורה באדמת ישראל."
יום למחרת תיארתי לילדים על איך אבא נלחם ליד הפירמידות הגדולות. איך הוא נכנס עם טנק לתוך פירמידה בוערת והוציא משם את הגופות של החיילים הישראלים שהמיצרים החביאו בין המומיות שלהם . דורית, שראתה פעם אחת את אבא שלי , עם טרנינג וגופיה , אמרה שאני משקרת ושאבא שלי בכלל מובטל שלוקח כסף מהמדינה ואז דני , שאמא שלו חברה של אמא שלי, צעק עליה שהיא לא מבינה כלום ושיש לו טראומה מכל הפיצוצים שהיו בתוך הפירמידות ומהאבנים הגדולות שנפלו עליו ובגלל זה הוא מקבל כסף מהמדינה .
המחנכת אילנה השקיטה את כולנו בגלל שאני התחלתי פתאום לבכות כי השמחה התחלפה לי מהר מידי לפחד ונהיה לי קר וכבר לא הייתי בטוחה שגרי קופר מהתמונות זה אבא שלי וגם בגלל שדני אמר את המילה שהזכירה לי חיה טורפת ומשוגעת. היא לקחה אותי למשרד של היועצת וכל הזמן ליטפה לי השיער ואמרה "שש..ששש..." ולמרות שזה הרגיש כמו לעוף בתוך ערסל, זה רק הגביר לי את הבכי והעצבות.
היועצת קראה לאמא שלי והן ישבו סגורות בתוך המשרד שעה ארוכה . אני ישבתי מחוץ לדלת וחיכיתי .
בינתיים שרה המזכירה הביאה לי תה ,הסתכלה עליי ,הנידה את הראש ועשתה "צק.." עם הלשון עד שהשתפר לי את המצב רוח.
אמא יצאה מהיועצת עם עיניים אדומות וחייכה אליי בעצב. נסענו הביתה בשתיקה ואני לא ממש הבנתי אם עשיתי משהו לא בסדר שסיפרתי לכיתה על הפירמידות . היא עצרה מתחת לבית, הסתכלה עליי ושתקה , אח"כ יצאנו מהאוטו והיא קנתה לי גלידה במכולת של ניסים ואני קצת נבהלתי כי זה הסימן שאבא שבר איזה רהיט ושהוא עצוב וחולה בבאר יעקב עוד פעם. אבל כשעלינו הביתה הוא ישב כרגיל בכורסא שלו עם הטרנינג , הגופייה והזיפים והסתכל על הקיר מולו. אני התיישבתי לו על הברכיים , למרות שכבר הייתי כבדה ,וסיפרתי לו במהירות ובלי נשימה על מה שהיה באותו היום. סיפרתי לו על הפירמידות והמומיות והקרב למען הצלת המולדת עם הנחישות וללא ההיסוס ועל דורית ועל דני ועל המדינה שנותנת לו כסף בגלל המצב , דיברתי ודיברתי עד שנגמרו לי כל המילים בפה וכל הזמן הזה בדקתי בעיניים שלו אם הוא מקשיב, כי לפעמים הוא היה רק בוהה ואי אפשר היה לדעת אם הוא פה או שם . אבל באותו היום הוא הקשיב וגם ראיתי שבזוית הפה נהיה לו חיוך ממזרי עתיק.
כשסיימתי לדבר הוא שם לי יד כבדה על הלחי והעור שלו היה קשה כמו פלסטיק.
"שי, את יכולה להגיד לדורית שכל מילה שלך היא אמת ושלא תקרא לך שקרנית עוד פעם כי אז אבא שלך יראה לה מזה".
אני הנחתי את הראש שלי על הכתף שלו ולרגע הרגשתי איך הוא יוצא מתוך הזכוכית השקופה בשבילי.
