בית חרושת לכנפיים

בניין גדול מימדים, נראה כאילו מגיע לרקיע התכלכל-אפרפר. ללא חלונות, כמעט ללא דלתות. אנשים לא יוצאים ולא נכנסים. נראה נטוש. בנוי מלבנים אפורות ומדכאות, נראה כה ישן ועלוב. ומעל דלת הכניסה היחידה מתנופף לו שלט אשר עליו כתוב בכתב עדין ושחור "בית חרושת לכנפיים".

שום סימן חיים לא נראה באזור. גם השמש נעלמה לה בין העננים האפרפרים. רק ילדה אחת קטנה, תמימה ועצובה נמצאת שם. מסתכלת על הבניין, נפעמת מגודלו ובמבחינה בשלט הגדול "בית חרושת לכנפיים", המקום שהיא חפצה להיות בו זמן כה רב. מחייכת לעצמה, כמה שיכלה, כי ללא כנפיה, לא הייתה לה נשמה.

הניחה את האופניים הורודות לצד דלת הכניסה, ודפקה. פעם אחר פעם, אך איש לא ענה. הכל היה כל כך שקט, שומם, היא חשבה שאולי טעתה בכתובת. היא אחזה בידית המעוצבת מנחושת ופתחה בעדינות את דלת בית החורשת. לעיניה נגלה שטח אדיר, מלא בעובדים חרוצים, מכונות רועשות ומדרגות רבות המובילות לקומות השונות.

"סליחה, אדוני!" הילדה צעקה אל עברו של אחד העובדים הממהרים. האיש לא הביט בה, לא לשנייה אחת, התעלם מקיומה והמשיך בריצתו אל עבר המכונה.

"סליחה, גברתי! אני זקוקה לעזרה!" צעקה הילדה בשנית אל עובדת חרוצה. אך גם העובדת התנהגה אל הילדה כאילו הייתה רק אוויר, כאילו לא שמה לב בכלל לקולה.

הילדה הביטה לצדדים והבחינה בשלט גדול הצבוע בצבעים בוהקים. הייתה שם מפה וסימונים, איפה כל דבר נמצא. הילדה בחנה את המפה היטב וחשבה, מה עלייה לעשות כדי לתקן את כנפיה השבורות. לפתע היא שמה לב לשם של אחד המשרדים "תיקון כנפיים", הילדה ידעה שזה בדיוק מה שהיא צריכה כדי לתקן את כנפיה, לתקן את נשמתה. היא פנתה אל עבר המדרגות המובילות אל הקומה השלישית, הקומה שבה מתקנים כנפיים של מלאכים עצובים. מספר רב של ילדים, מבוגרים וגם זקנים ישבו על הכיסאות, משפילים את ראשם, ללא רוח חיים, מחכים שיתקנו את כנפיהם. כל אחד מחזיק בידו את זוג כנפיו הפגועות. מרוטות, שבורות, חצויות, הכל היה שם. כולם נראו כה מדוכאים, חסרי אושר ושמחת חיים.

הילדה הלכה אל המזכירה החייכנית, היחידה שהראתה קצת שמחה בקומה הגדולה.

"במה אוכל לעזור לך?" שאלה המזכירה את הילדה בחייכנות מציקה.

"כנפיי שבורות. עליי לתקן אותן בדחיפות, היכן אוכל לעשות זאת?" הילדה שאלה.

"ובכן, אני חושבת שתכלי למצוא עזרה בחדר מס' 15, הוא נמצא בסוף המסדרון" המזכירה אמרה והצביעה על המסדרון האינסופי, הילדה נאנחה במין אכזבה שמלווה בעצבנות והחלה להתקדם אל עבר החדר האחרון במסדרון הארוך והצר, אל חדר מס' 15.

"הבא בתור" נשמע קול גברי ורך מעבר לדלת. הילדה פתחה את הדלת בעדינות, הגבר הזמין אותה בידיו לשבת מולו.

"במה אוכל לעזור לך יקירה?" הגבר המבוגר שאל את הילדה.

"כנפיי שבורות. עליי לתקן אותן בדחיפות, כיצד אעשה זאת?" הילדה שאלה.

"פרטי לי בבקשה על מצבך ילדתי, אני בטוח שנמצא פיתרון" הגבר אמר וליטף את ידה של הילדה.

"כבר זמן מה שכנפיי נשברו לחלוטין ואיני מצליחה לתקנן. אין שום שמחה בחיי, שום אושר, רק עצבות אפרורית שאינה מסכימה לעזוב אותי. ללא כנפיי חיי לא שווים דבר, אינני רוצה לחיות עוד כך, ללא כנפיי, ללא נשמתי, ללא רוחי החיה" הילדה הסבירה לגבר.

"יקירתי, אני חושב שהבעיה שלך היא לא כנפייך השבורות. לתקן כנפיים כה צעירות וטהורות, זוהי אינה בעיה קשה, השבר יחלים במהירות, אני חושב שבעייתך היא שמעולם לא באמת ידעת לעוף".