האג 1946

הילדה עוזבת את ביתה

ששהתה בו במחבוא. 

באותו יום ערב פסח היה.

הילדה כמעט בת ארבע,

אך לטובתה בית המשפט קבע

שאינה יכולה להישאר היכן שגדלה.

"כי מה זה שלוש ושלושת רבעי שנה?

מה תינוקת כזאת בכלל מבינה?"

בא קרובה של הילדה

לאחד אותה עם משפחתה

וכמובן עם בני עמה,

גם לחנך אותה עם אחותה.

בטוב לבו לקח בן הדוד של אבי ז"ל

את הילדונת אל חיק משפחתה.

חלק שני

ברכבת, בפעם הראשונה

נוסע האיש עם הילדה הקטנה.

הוא נותן לה בובה, ותפוז מקלף לה,

כזה פרי מוזר, מחולק לפלחים,

שהילדה אף פעם לא ראתה.

האיש היה נחמד אליה

אך לא ידע את מחשבותיה,

היא לא אמרה שלום לאבא

ואמא בכתה כשעזבה.

האיש ניסה לרתק את הילדה

בספרו לה על פרי הפלחים

והילדה רצתה רק חזרה אל ההורים.

הדרך מ-Hilversum להאג הבירה

היתה בעיניה כה ארוכה

ונמשכה אפילו יותר משעה.

חלק שלישי

כשהגיעה הילדה

היה כל דבר שונה ומוזר לדעתה

כי בבַית יהודי דתי

ערב פסח

הוא יום משונה

ומבולגן נורא.

הכינו סדר גדול, שכלל אורחים-פליטים

שחזרו ממחנות הריכוז וההשמדה

של הגרמנים.

הם הוזמנו לערב זה

והסתובבו בבית כל אותו יום

להתכונן לערב ליל הסדר

והכל נראה לי כאילו חלום.

לא הכרתי אף אחד שמה

ושפות שונות נשמעו בערבוביה

הולנדית-פולנית –הונגרית-אידיש ועוד שפות

בעוד האנשים ניסו לעזור בהכנות.

אמי החדשה לי אמרה

"אז את הילדה החדשה".

הילדה הגדולה, בת כמעט שמונה,

אמרה לי שהיא זוכרת אותי

ושאני אחותה!

היא סיפרה לי מיד אחרי זה

שגם אח היה ושההורים שלנו

הם לא "אלה" וגם לא "הקודמים"

ושהיא זוכרת את ההורים שלנו ה"אמיתיים".

היא גם סיפרה לי שבבית ההוא

היתה לנו ציפור בכלוב.

הציפור מזן "קנארי" היתה.

זה שהיא זוכרת את הדברים

שכנע אותי שאכן כך היה

לפני שנים.

כל הדברים בלבלו אותי מאד.

לא הבנתי כשאמרה לי שהם

כולם מתו - 

כי לא הבנתי את מובן המילה

ולמה היא התכוונה!

הרי אני באתי ממשפחה

בה הייתי ילדה יחידה,

אבל היא בְשֶלָה,

היא יודעת כי היא "גדולה",

ועובדה שבסוף היא צדקה!

אז גם סיפרו לי

ששמי הוא שם חדש-ישן

והוא Eefje - קיצור לאווה

שקיבלתי בבית הראשון -

ולא שאלו אותי מה שמי, כפי

שקראו לי עד היום,

וחידה היתה לי, לילדה, מדוע

גם שמי פתאום השתנה!

שלחו את אחותי ואותי לישון,

כדי שנישאר ערות בלילה,

ליל הסדר, מאוחר.

מה זה ליל הסדר לחידה לי היה,

וממילא הילדה

מכל המצב דבר לא הבינה!

היא התחילה לתהות

על מהות המציאות.

מה זה הבית שבו

מתכוננים ועסוקים,

מתרוצצים הרבה אנשים,

והמושגים:

הורים "ראשונים", "אמיתיים",

"מחביאים", "עכשוויים",

"מוות" של אח והורים,

כל המושגים לא היו מובנים

ומאד מבלבלים.

לבסוף החלטתי שמוטב שלא אחשוב

והרהרתי על הבית השקט והשלו

ממנו רק הבוקר הגעתי,

אך כמובן לא נרדמתי ולא נרגעתי!

הבכי מגעגועים לבסוף הביא לשינה

והילדה על ביתה החם אז חלמה.

חלק רביעי

בערב היה נורא

בעיני הילדה הקטנה.

לאורך כל חיי, עד היום,  

אני נזכרת כל שנה:

בחדר ענק היה שולחן,

עליו דברים מוזרים

כמו קערת הסדר,

שרק משגדלתי לאחר שנים,

התבררו לי מה הם אותם "דברים".

לא התחילו בכלל לאכול,  

אך קראו בשפה זרה,

מה שהתברר לי אחר כך כ"הגדה".

כל מיני אנשים מחו דמעה

וסיפרו איפה היו "בשנה שעברה".

הם כולם היו במחנות

ומשם סיפרו את הזוועות!

למשל, על "נעל" של תינוק,

שעל השולחן הניח אדם

שאמר שנשבע שזה יהיה במקום "מרור"

כל שנה על הקערה.

הוא הציל את הנעל הקטנה מהמשרפות

לפני שגופת בנו התינוק נשרפה!

ישבתי בתדהמה גמורה -

מזועזעת ולא מבינה.

הוא הוסיף וסיפר

שהילדים שם נהרגו כולם

ולא ידעתי איפה זה "שם".

שמעתי על היהודים שעבדו קשה במצרים

ועל האסונות שקרו להם, שהיו

קשים שבעתיים,

למשל שציוו לזרוק

את כל התינוקות-הבנים ליְאור

כדי שיטבעו,
וחשבתי שאני לא מבינה כלום

משיחת המבוגרים.

אחרי שדיברו על המוות והזוועות

הגישו אוכל, אפילו ארבע מנות,

חוץ ממני כולם אכלו

וגם ארבע כוסות של יין שתו.

אני לא הייתי רעבה כבר מזמן

ורציתי רק לברוח, אך לא היה לי לאן!

פפי ראה שהילדה נרדמה

ובעדינות הוא הביא אותי למיטה.

חלומותי היו מלאי דמעות

לא על המלחמה והזוועות

לא על הנעל הקטנה,

אלא רק על הבית שהילדה עזבה,

רק על הגעגועים של הילדה

לבית החובק אותה באהבה!

מתוך:

חוה לוקר / ים של דמעות ואהבה

הוצאת קווים, אפריל 2005