שני אנשים נכנסו לתוך בנין נטוש ורעוע לכאורה שעמד בקצה
שכונת ימין משה אשר בעיר החדשה של ירושלים,
אחד מהם היה גבוה ושחור שיער ואילו השני חסון ונמוך קומה,
הבחור הגבוה הביט סביבו ולחש לחברו:
"עובד הרכבת הטיפש דפק לנו את התכנית, צריך לטפל בו"
"אתה מתכוון בצורה סופית? עם דם?" השיב החסון בפליאה
"לא,חס וחלילה, אני מתכוון פשוט שצריך ללמד אותו לקח קטן לאחר
מה שקרה, אחד מאנשינו, נעצר בידי הבריטים רק בגללו"
"טוב ומה התכנון?"
"אספר לך באופן מפורט"
ואכן, תנועת המחתרת נפגעה בשל אותו עובד רכבת אשר חיבל במבצע
שיזמה:
המחתרת קיבלה מידע על רכבת נשק ממצרים האמורה להגיע מוקדם לעיר
בבוקרו של יום ראשון.
אחד מהם, חבר בשם קוקוריקו, היה אמור לפרוץ את מנעול הרכבת
ולשלות משם מקלע כבד, ואחר להעביר אותו לידי חבריו הממתינים
אשר מעבר לגדר.
ואולם, לעת בוקר כשחדר הבחור מן הגדר אל שטח התחנה הירושלמית,
עקבו אחריו עיניים נוספות, עיניים מהפנטות של אדם מסויים.
הוא עקב אחריו עד לבין הקרונות וכשראה אותו פורץ את הקרון,
הנחית עליו בעיטה שהפילה אותו ארצה, אחר שם את רגלו על גופו
השרוע והקים צעקות בזו הלשון:
"בן נעוות המרדות, אתה מעיז ופורץ וגונב מרכוש הוד מלכותו מלך
בריטניה?! יא רוברו, יא גמאיו, אתה לא מתבייש? כבר אמרו חכמינו
זכרונם לברכה שלא לגעת ברכוש מלכות ולדרוש בשלומה כל העת, וכבר
אמר הרב שלי רבי מנשה סומך שלא לסמוך על אף אדם המתגנב לשטח
רשות הפרט ואתה שלחת ידך אל הקאטר וניסית לדוג לך רכוש למען
תהנה בו בשוק השחור אתה וחבריך המתועבים, זיפת אל עמא! חצוף
ומחוצף"
והוא נשא קולו ברמה:
"שומרים! שומרים!!" זה אני הקונדוקטור בואנו, תפסתי פורץ!!"
ואילו "הפורץ" שהיה כמובן איש מחתרת, זהה זיהה את הנואם ולחש
לבואנו:
"משה, אתה לא מכיר אותי?, יא בובו! למדתי איתך בעיר העתיקה, זה
אני אשר ולירו, זו פעולה של המחתרת! יא לונסו! יא קוקו ג'מבו"
ומשה נבעת וזיק של הכרה הלם את חושיו והוא הוריד את רגלו מבטנו
של ולירו ולחש לו:
"צר לי, אבוי לסכלותי!"
אך הדבר לא עזר כבר, מפני ששומרי תחנת הרכבת הספיקו להגיע אל
שטח הפריקה במהירות רבה ולעצור את אשר ולירו.
הקצין ג'יקו'בס שנלווה אל השומרים טפח על שכמו של בואנו ואמר
בעברית קלוקלת:
"כל הכבוד! עזרת לנו כמו שצריך, מגיע לך פרס גדול"
ומשה הביט בעצב בחברו אשר הנתון באזיקים ואמר אל לבו:
"הו כמה מטומטם אני!"
יום חמישי היה היום וחשיכה השתררה על פני העיר, משה בואנו
הצעיר ירד מרכבת הנוסעים שהגיעה מלוד לירושלים, הוא ניגש אל
מזנון הנוסעים, שתה כוס קהווה ואחר עבר דרך רציפי ההטענה של
הרכבת במטרה לצלוח את שכונת טלביה ולהגיע אל שכונת נחלת אחים,
שם גר עם משפחתו.
והנה עבר הוא ליד רכבת מטען עמוסת קרונות, וקרון אחד היה פתוח
לרווחה, הוא הביט בתכולתו ובאותו הרגע ניחתה על ראשו מכת נבוט
חזקה במיוחד.
והאיש משה קרס תחתיו המום וחסר הכרה.
"אני מקווה שילמד את הלקח" לחש האלמוני המכה
"מן המקום שאנחנו נשלח אותו, הוא לא יחזור במהרה" חייך שותפו,
משה בואנו נעלם מעבודתו, נעלם מביתו, משפחתו המודאגת פנתה אל
מנהל התחנה ואל שאר הגורמים לסייע באיתור בנה האובד.
הבולשת הבריטית התפנתה לחקור את דבר ההיעלמות והקצין ג'יקובס
לקח זאת לתשומת לבו האישית.
מעטפה תמימה למראה הגיעה אל תא הדואר של משפחת בואנו בנחלת
אחים, במעטפה נכתב:
"אל דאגה, בנכם יחזור בקרוב, שום רע לא אונה לו- על החתום:
המחתרת"
בוקר יום שישי
משה בואנו התעורר וראה חושך סביבו, אחר הרגיש בכאב ראש טורדני,
הוא הביט כה וכה ושמע שקשוק רכבת:
"הן ברכבת אני" אמר
הוא שם לב שהיה שרוע על שקי כותנה ריקים וחלקם מלאים, אחר
הגביה קומתו והציץ מאחד מחרכי חלון הרכבת, הוא ראה מדבר ומדבר
מלא חולות ודקלי תמרים,
בתחילה חשב כי הוא בסוריה ואולם לאחר שראה את הים, הבין לאן
יעדו:
"וימכרו את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף ויביאו את יוסף מצריימה"
מלמל ואחר תיקן את עצמו: "אלא שלי קוראים משה ואני שדווקא אמור
לצאת ממצרים, אבא שלי צריך לרדת מצריימה בגלל שקוראים לו
יוסף…"
הוא השלים עם מר גורלו ובמיוחד שראה פתק מוצמד אל חגורתו ובו
כתוב:
"היזהר לך בפעם הבאה לבל תפריע לפעולתנו-המחתרת"
הוא נשבע לעצמו כי בפעם אחרת לא יפריע לפעולתם, בפעם אחרת.
אחר העביר את הזמן במזמורים שלימדה אותו סבתא שלו עליה השלום,
כמה ימים לפני שנקראה לבית מועד לכל חי על הר הזיתים.
עברו עוד כמה שעות והרכבת עברה את תעלת סואץ ונכנסה לעיבורי
העיר הלבנה אלכסנדריה –הגדולה הכבירה והנאדרה שבה חיים בכפיפה
אחת יוונים, ערבים, יהודים ואיטלקים והאנגלים נוהגים בהם כמנהג
"הפרד ומשול" ועוברים בסך בחצותם את יבשת אפריקה אל מכרות
אופיר וכוש ומדי וארצות נכר על פני נהר הנילוס הגאה והעשיר
המוליך מימיו מאגם ויקטוריה.
הרכבת עצרה בתחנת "רמלה" והפקח החל לפתוח את החסמים שחסמו את
דלתות קרונות המשא.
משה הקונדוקטור חיכה לשעת כושר וירד מן הרכבת, הוא יצא משטח
התחנה אל העיר הגדולה וההומיה.
יום שישי ערב פרשת "וישב" היה היום ושעת כניסת השבת קרבה,
בערבית המעטה שידע שאל עוברים ושבים היכן בית הכנסת היהודי
ספרדי, והם הפנו אותו אליו.
הוא הגיע אל שער בית הכנסת ומראהו היה מרוט כתרנגולת אשר לפני
השחיטה, מדיו היו מרופשים וכובעו בלוי. כולם הביטו בו בפליאה
כהבט במשוגע לוקו או בנברן אשפתות או קבצן נדבות.
לאחר תפילת ערב שבת ניגש אליו יהודי בעל זקן קצר וחליפה
מהודרת, הוא הביט בו ושאל:
"מהיכן בא יהודי?"
"גונבתי מארץ העברים לארץ הערבים, הגעתי לכאן בטעות גמורה" סח
משה ועיניו דומעות
"אל תדאג, לא חשוב מהיכן באת, אני ואשתי לונה נשמח לארח אותך,
לי קוראים אברהם ארויה"
"תודה מר ארויה" ענה משה והלך עם האיש אל ביתו
בוקרו של יום השבת הגיע ומשה הלבוש בגדי חג שנתן לו האיש והאיש
עצמו הגיעו לבית הכנסת, הוא ישב בפינת השולחן האחורי, הביט
בסידור ושתק.
ובאמצע התפילה בוקה ומבולקה כרעום מנועי טנק שרמן שהומצא כמה
שנים לאחר מכן, הסתבר כי הדרשן הזקן שבר את רגלו ופונה לבית
החולים, והמתפללים נרגשים ושואלים:
"מי ידרוש לנו לפני פרשת השבוע פרשת וישב??"
ואברהם ארויה, המארח של משה, ניגש אל הגבאי ודיבר עמו ביחידות
תוך שהוא מצביע על משה היושב בפינה.
אחר ניגש אל משה ושוחח עמו מספר שניות, משה הנהן והוא חזר אל
הגבאי.
לאחר חזרת הש"ץ של תפילת העמידה ולאחר מכירת העליות, עלה הגבאי
לבמה ואמר:
"רבותיי, השבת שבת וישב, יש לנו אורח דרשן, תלמיד חכם של ממש,
פי מפיק מטבעות זהב ומטבעות לשון, הבחור משה בואנו:
משה העטוי טלית ניגש אל הבמה עם חומש בידו, הוא פשט את שרווליו
לצדדים ופתח תוך כדי שהוא מראה שפת גוף פעילה:
"רבותיי קהל נכבד ומבורך דאלכסנדריה השם יבנה ויקוממה בחסדי
המלך פארוק,
השבת שבת "וישב" ואני עומד לפניכם, פה על המקום ממש עני ממעש
כשפניי בנמיכות קומה, זאת השבת שמספרת על הסכסוך שהיה ליוסף עם
אחיו, תחילת התכנית של הקדוש ברוך הוא שסובבה כסובב גלגלי
גאולת ישראל ומתן תורה.
ליוסף היו אחד עשרה אחים וכולם היו נגדו, לא, בעצם היו כמה
אחים מבני הפילגשים שהיה הולך איתם לשחק, מי יודע, אולי לשחק
סנוקר וקלפים, לעשות צחוקים, לשתות קהווה ולאכול בורקיטס עם
גואבוס
אבל עם האחים האחרים הוא היה כמו חתול ועכבר, היה מלשין עליהם
לאבא שלו כמו שנאמר "ויבא את דיבתם רעה לפניהם" לא דָאבָּה,
דיבה!"
צחוקים נשמעו מן הקהל והוא המשיך:
ואבא שלו-יעקב היה תופס אותם בקלקלתם וסוגר איתם חשבון ומטיף
להם מוסר, בגלל שיוסף כמו שאמרתי היה מדווח ראשי מטעם עצמו,
אולי בגלל שהוא היה צדיק תמים ולא ידע את העתיד לפניו. ואכן
הוא נקרא באמת "יוסף הצדיק" אך הוא לא ידע את העתיד לקרות,
והעתיד לקרות היה בעצם תכנית מעם השם בכדי לסובב את הגלגל של
רכבת עם ישראל בקיטור של הקדוש ברוך הוא.
"ולא יכלו דברו לשלום" אומר רש"י שהם, האחים של יוסף, היו
ישרים ולא היה אצלם אחד בפה ואחד בלב, יאעני דוגרי דוגרי.
והנה קרב היום שהם סגרו איתו מעגל ותפסו אותו קצר בדותן שמה
ומכרו אותו לשיירת ישמעאלים שנסעה עד לכאן על גמאיוס (גמלים),
ועדיין לפרעה לא היה תקציב לסלול את מסילת הרכבת והם נסעו על
גמלים ומכרו אותו לפוטיפר. והכתונת שלו –מכותמת בדם ובג'יפא של
חיה רעה כחיות היער אשר נקרות אל המדבר המערבי לצוד טרף ולשבוע
כדבר השם.
ומה אני אומר לכם, את חטאיי אני מזכיר היום כי פעלתי כיוסף
והלא איני יוסף ושמי משה ולאבא שלי קוראים יוסף והנה קרה כאן
חילופי תפקידים כי אבא שלי נשאר בבית ולא גלה מצרימה ומי יודע
אולי מן השמיים גלגלו כי אני הבן ישא את גורלו של אביו… ואבי
ישאר בבית ויתקן נעליים וילמד תורה ו"עם לועז" בלי דאגה יתרה.
והנה בתחילת השבוע הסגרתי אחד מאחיי והשם ירחם-הסגרתי אותו
לשלטונות הבריטיים, הלשנתי עליו בלא יודעין כי חשבתי שהוא פורץ
הפורץ גדרות ועובר על לא תעשה, הסגרתי אותו והנה המחתרת השיבה
לי שילם ושלחה אותי עם אורחת רכבת מצריימה כדי ללמד אותי לקח
ואני צעור מצטער על מעשה זה, כסכל וכפחח המכין פח ריק לאשפה
הייתי שהסגרתי את הבחור שהוא כ"אח לי יונק שדי אמי"-סליחה על
הגוזמה.
ואם קוראים לי משה אז כמשה רבינו עליו השלום אני מקווה ואמור
לצאת ממצרים מבית המלך פארוק לארץ אבותיי כי "גנוב גונבתי מארץ
העברים וגם פה לא עשיתי מאומה כי שמו אותי בקרון"
הוא סיים את דרשתו וירד מן הבמה מהורהר, מתפללים לחצו את ידו,
בירכו אותו בברכת "חזק וברוך" והגבאי קלדרון ניגש אליו ולחש
לו:
"חזק וברוך קרידו", דרשה על הכיפק, אל תדאג, ביום ראשון תחזור
לארץ ישראל ברכבת הראשונה כמו פארוק מלך מצרים"
כל הזכויות על היצירה וירד מצריימה שייכות למחבר/ת היצירה . |
