וידויים

תקליט של הביטלס. אוסף. אור מעומעם. שרפרף לבן, מתקלף, במרכזו של החדר. קרני השמש של שעות ערביים, אור אחרון בזווית החלון. הקרניים מלטפות את רצפת העץ ההרוסה למחצה. היא נכנסת אל החדר, יחפה וכמעט ערומה לגמרי.

"תשבי כבר" אני ממלמל בין ביס אחד לשני. היא מצייתת לי ומתיישבת על השרפרף ומביטה אליי מלמעלה, במבט אידיוטי. משהו בין ילדותי למתחנן או צועק לעזרה.

"מה את מסתכלת עליי ככה?!" אני צורח עליה ומעיף את ידי באוויר. היא מכופפת את גבה ומביטה על הרצפה. נושמת בכבדות ולא זזה. אני מעיף את חתיכת הלחם לקצה של החדר, ומרים את ראשה אליי. בוחן את פניה המלוכלכות. אישוניה הגדולים והדמעות אשר מאיימות להתפרץ.

"חכי כאן. אל תזוזי" אני אומר לה ויוצא מהחדר, מעיף אליה מבט מרחוק, בודק שהיא באמת לא זזה, שלא תעבוד עליי, הטיפשה. חוזר לחדר וזורק עליה חלוק שחור.

"אני לא צריך שתהיי חולה עכשיו, תתלבשי מהר" אני אומר ומתקרב אל החלון בקצה הימיני של החדר. פותח את התריסים ומביט אל הנוף. שדות אינסופיים שלא נגמרים. רק חיטה וחיטה וחיטה, לא רואה שום דבר חוץ מחיטה ואת השמש שוקעת באיטיות מרחוק. מותירה רק סימנים זעירים לקיומה. היא משתעלת קלות ואני מסתובב אליה. היא זזה, אך לפחות היא לבושה. אינני צריך לטפל גם בעצמי וגם בילדה קטנה וחולה עכשיו. ממש לא.

"דימה" היא לוחשת ומתחילה להתרומם מהשרפרף. אני מסמן לה בידי לשבת ומתקרב אליה. סוטר לה בחוזקה.

"מה אמרתי לך?!" אני צורח ומפשפש בכיסי השמאלי, מוציא שקית קטנה עם חומר. היא מביטה בי, מתחננת שאביא לה מעט עם עיניה הכהות. אני הולך לאחור, אך מעיף אליה מבט כל כמה שניות, בודק שהיא מבצעת את דבריי. מתיישב על הרצפה ומתחיל לגלגל לעצמי קצת חומר. חומר מחורבן, קניתי אותו בגרושים, אך אין ברירה. חייבים משהו.

"דימה!" היא אומרת בכעס וקמה מהשרפרף בביטחון שאיני יודע מהיכן הגיע. אני קם גם ממקומי.

"הבטחת לי!" היא צועקת.

"תשתקי כבר חתיכת זונה. כאילו שאת לא התמסטלת היום, תראי את עצמך" אני אומר ותופס בחוזקה בכתפה. היא מתרחקת שלושה צעדים אחורה, מתנשפת.

"זאת לא אשמתי. הוא נתן לי. לא ביקשתי. הוא הציע לי אחרי המציצה. איך יכולתי לסרב?" היא אומרת בבכי. דמעותיה המלוחות מתחילות לרדת ולהרטיב את פניה.

"ואתמול? גם אתמול! את קנית מאנדריי!".

"אנדריי אמר לך, לא? ולמה נפגשת איתו בכלל?! כדי לקנות גם, לא!?" מחטיף לה סטירה. טיפשה.

 "תשתקי כבר. את לא יודעת לשלוט בעצמך, תסתכלי במראה. למה נהפכת. נרקומנית דפוקה. מוצצת ומזדיינת בשביל קצת חשיש".

"הוא לא נתן לי חשיש" היא אומרת ומשפילה את מבטה. אני מתקרב אליה, אוחז את ידה ומרים את פניה.

"הוא נתן לך משהו, אני יודע" אני אומר, מנסה להרגיע אותה.

"אתה תכעס עליי" היא אומרת ומתרחקת ממני, חוזרת לשבת על השרפרף.

"תגידי עכשיו!" אני צורח. צרחה שמשולבים בה פחד, דאגה וגם כעס. שנאה קלה.

"הרואין" היא אומרת ומשפילה את מבטה. אני רץ אל הדלת, נועל אותה היטב ומתקרב אליה, מחטיף לה אגרוף בפנים ומשכיב אותה על הרצפה.

"תתוודה בפניי, אני רוצה את האמת. מה לקחת אתמול?" היא שואלת, מלאה בדם, כמעט מחוסרת הכרה.

"מה זה משנה?! אמרתי לך לא לגעת בחרא הזה! את רוצה לגמור כמו החברה הזאת שלך?!".

"אתה לקחת גם. אני יודעת. תגיד את זה. תודה בזה. אתה לקחת הרואין" היא צורחת. אני מתרחק ממנה, קם ובוכה. נופל על הרצפה בחוזקה, נשבר. כל אותו זמן, מאז שהכרנו, מאז שאני הבאתי אותה לחרא הזה, אמרתי לה שוב ושוב לא להתקרב לשם. לא להגזים. קצת זה בסדר, קצת זה כיף. ועכשיו, עכשיו הפלתי את שנינו. אני אמרתי לה ללכת אליו. אני לא שלטתי על עצמי והלכתי וקניתי. ואני שוכב עכשיו, רק רוצה למות, ומבין, שאולי זאת לא היא בכלל, זה אני. אני הוא אותו אדם שהרס את חייה, את חיינו. אני גרמתי לה ללכת לשם. אני הובלתי אותה. אני בניתי לה את השביל ואמרתי לה לצעוד באותו שביל, לעבור הכל ולהתעלם ובסוף להגיע לשם, לתהום הענקית הזאת, וממנה, אני לא בטוח שתוכל למצוא את היציאה. היא חלשה מדי. וגם אני. נמאס לי. אין לי עוד כוחות לקום ולעזור לה, לעזור לי. להציל את שנינו לפני שנמשיך ליפול לתהום הזאת יותר עמוק, לפני שניבלע בה. אנחנו על הסף, עוד מצליחים לאחוז, אבל עוד ניפול, אני מרגיש את זה בא. את הסוף. אני יודע שאני אמות. אני יודע שהיא תמות. ואינני רוצה בכך, איני מסוגל לחשוב שהיא תמות. כמה שאני שונא אותה, כמה שאני אוהב אותה, לא אוכל לחיות עם תחושה ארורה שכזאת.

"דימה?" היא לוחשת לי, אני קם ומביט עליה, הדמעות לא מפסיקות לרדת לשנינו.

"תתוודה בפניי. תגיד לי את האמת. אוהב אותך תמיד" היא ממשיכה בלחישותיה, מתאמצת להישאר בהכרה.

"אני מצטער כל כך" אני אומר, נשכב לידה ומחבק אותה חזק.

"לא דימה, אל תיגע בי. תשתה. תירגע. ואחר כך, תחזור לכאן ותנשק אותי, תגיד לי שאתה אוהב אותי ותביא גם חומר. בסדר דימה?" היא ממלמלת.